מהר"ם על בבא בתרא צד.

גמ' מאי לאו הוא הדין לחטין ולשעורין. ר"ל דאל"כ מאי שנא עדשים מחטין ושעורים דהמקשה לא ידע שום חילוק ביניהם ולכך הוה סלקא דעתיה דהוא הדין לחטין ולשעורין דמקבל עליו רובע עפרורית והא דלא תנא עפרורית גבי חטים ושעורים משום דגבי חטים ושעורים משכחת דברים טינופים אחרים כגון קטנית גבי חטים ונשבית גבי שעורים ואורחא דמלתא קתני וגבי עדשים לא משכח לשנות כי אם עפרורית ולכך תנא עפרורית גבי עדשים והוא הדין גבי חטין ושעורין לכך בתר דשני ליה שאני עדשים דמעקר עקרי להו פריך אלא טעמא דעדשים וכו' תפשוט מינה וכו' ר"ל דבשלמא מעיקרא דלא סלקא דעתין שיש חילוק בין עדשים לחטין ושעורין ואע"ג דלא קתני עפרורית כי אם גבי עדשים אין בכך כלום דליכא למטעי כיון דליכא שום טעם לחלק ביניהם והוה סלקא דעתין דהוא הדין חטים ושעורים דמאי שנא והוה סלקא דעתין למפשט מינה דבכל מילי מקבל רובע עפרורית אבל השתא דאמרת שיש טעם נכון לחלק בין עדשים לחטים ולשעורים א"כ נפשוט מינה אפכא דדוקא גבי עדשים מקבל עפרורית אבל גבי חטים ושעורים לא מקבל כלל דאל"כ ה"ל לתנא למיתני נמי עפרורית גבי חטין ושעורים ולא הוה ליה למיתני גבי עדשים כיון דאיכא למימר דדוקא גבי עדשים מקבל עפרורית משום דמיעקר עקרי להו משא"כ גבי חטים ושעורים אלא ודאי התנא דוקא נקט הכי וק"ל:

תוס' ד"ה נותן לו דמי חטים וכו' דמחייב בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו כן צריך להגיה. ולר"י נראה וכו' שאינו שוה לשום אדם כלום אלא לגזלן ליפטר כו' כצ"ל והספרים שלפנינו חסרים והשתא אתי שפיר דריב"ם סבירא ליה דברייתא זו אתא כרבי שמעון דסבירא ליה דבר הגורם לממון כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו חייב השורף לשלם לגזלן אע"ג דהחמץ אינו ממון דהא אסור בהנאה הוא מכל מקום אם לא נשרף והיה בעין היה הגזלן יכול לפטור עצמו בו להשיבו לנגזל והיה אומר לו הרי שלך לפניך כדאיתא שם במתניתין אבל עכשיו מוכרח הגזלן לשלם להנגזל חמץ אחר או ממון בעד החמץ שגזל ממנו והיינו גורם לממון שגורם להגזלן לשלם להנגזל ממון אחר וה"ה הכא בבורר צרור מתוך גורנו אע"ג שהצרור אינו ממון מכל מקום הבורר גורם שחברו יצטרך ליתן במקומו ללוקח חטים יפים ולר"י נראה דהכא אפילו לרבנן הוי ממון דדוקא התם דהחמץ אסור לכולי עלמא ואינו שוה לשום אדם אלא שהגזלן יכול לפטור עצמו בו אבל הכא גבי בורר צרור וכו' מקרי שפיר ממון אפילו לרבנן:

ד"ה סאה שיש בה רובע וכו' ואלישנא דקנסא פריך וכו'. ר"ל דהרשב"ם דאיירי נמי שעדיין לא זרעו וא"כ לא שייך הכא קנסא לכך דחק ופירש דאלישנא דדינא פריך אבל התוס' שמפרשים דאחר שנזרע ונשרש איירי שייך שפיר קנסא על שעבר וזרע כלאים נראה יותר לפרש דאלישנא דקנסא פריך כמו שמפרש והולך: