מהר"ם שיף על זבחים כג.

ברש"י בד"ה לפי אוכלו כו' דהיינו שחיטה. וש"מ דאין שוחטין וזורקין אלא על האוכלין ומפרש תכוסו מלשון שחיטה כדלעיל (זבחים דף ד') ברש"י כאדם האומר כוס לי טלה זה כו' אבל ברייתא דבסמוך מפרש תכוסו מלשון מנין וכן מפרש רש"י בחומש:

ברש"י בד"ה וכי לא מקשי כו' דשוחטין עליו לכתחלה. הס"ד:

ד"ה מיתיבי לזקני דרום. הס"ד: ומ"ה מפני כו' צולין. הס"ד: ומ"ה שהנזיר כו' כדכתיב וכי ימות כו' נזירות טומאתו שתי כו':

ד"ה ה"נ דמרצה ציץ. הס"ד: ומ"ה כגון כו' בכיצד צולין הס"ד: ומ"ה טומאת התהום כו' צולין הס"ד: ומ"ה לא אמרו דהותרה טומאה כו':

ד"ה מאי לאו כו' ק"ו מהלכה. הס"ד. וא"ל כאן ולטעמיך (פ) דמוקמית לה בטומאת בעלים במת והיאך ממעט שרץ הא שוחטין וזורקין עליו אף בוודאי אלא צ"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וקשה לזקני דרום דזה אינו קושיא וק"ל:

ברש"י בד"ה טומאת התהום כו' ראייה אחת ספק חציה כו'. הכל דיבור אחד. עליו מגופו. הס"ד:

בד"ה כהן המרצה כו' ה"ז מרצה. הס"ד: ומ"ה דרמי בר חמא כו' וס"ל דאין יחיד טמא מת משלח כו'. אבל א"ל דס"ל משלח קרבנותיו ואתיא ברייתא דבסמוך [ונשא אהרן כו'] דמקשה לרמי בר חמא כפשטה בטמא מת הציץ מרצה ומתניתין דלעיל בטמא שרץ וס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וברייתא דרבי חייא למעוטי טומאת התהום דזיבה. ואף דמשמעות ברייתא דרבי חייא הוא יותר למעט הכל מ"מ מרווחנא קושית התא שמע דבסמוך. דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שטמא שרץ שיכול לאכול לאורתא אין שוחטין וזורקין ואין הציץ מרצה וטמא מת משלח קרבנות בדיעבד ולמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ הוא מקרא דאיש איש וכו' ואפי' חל שביעי שלו בע"פ כפירש"י לעיל וטמא מת גופיה משלח קרבנותיו בדיעבד וקרא אינו אלא למצוה [כל זה אין סברא דכלפי לייא] וזה פשוט:

ברש"י בד"ה ת"ש וכו' חכמים. הס"ד. כצ"ל:

בתוס' בד"ה זקני דרום כו' הוי ופליגי אמתניתין דתמיד כו' ס"ל כרבי נתן כו' לא חזי. הס"ד: ומ"ה מפני כו' דרום תנאי הוא כו' דלכ"ע מרצה כו' אית להו טומאת כו' התם לר"י הס"ד: ומ"ה אלא בטומאת מת וקתני כו' איש איש למצוה. הס"ד: ומ"ה לא למעוטי כו' הא טומאה ידועה לא מרצה ותירץ הרב רבינו חיים כהן דמיירי כו' והוי כטומאת שרץ כו' טעמא דבשביעי יכול כו' ומיירי ברייתא דר"ח בכהן כו'. ר"ל ברייתא דר"ח איירי בכהן לא בבעלים:

בא"ד בטומאה ודאי של שרץ וכו'. ר"ל הדיוק של טומאת התהום לאפוקי ודאי של שרץ או מת בז' שלו:

בא"ד בטומאה אלא שולחין קרבנותיהן וכו' ברייתא דר"ח דכיון דשוחטין כו'. למיעבד ע"י טהורין כו' ולא מהדרינן אטהורים אפי' כו' לכתחלה אלא מהדרינן כו' (ואפשר שלא מרצה נמשך ג"כ אולא מהדרינן) (צ):

בא"ד דטומאה דחויה בציבור כו'. ר"ל לא שהותרה בציבור רק דחויה ופלוגתא היא בעלמא:

בא"ד אפי' בטומאה אלא אם יכול לזרוק כו' ואפי' איכא טהורין. הס"ד. ור"ל דהכא פשיטא ליה אם קבל הדם בטומאה שמרצה לכתחילה לזרוק:

בתוס' בד"ה טומאת התהום דזיבה פי' הקונטרס כגון כו' של י"ג ספק כולו כו'. ר"ל בין השמשות של אור לי"ג לא אור לי"ד דהא הוי טבול יום היאך ירצה [מאחר דבשמעתין איירי בטומאת כהן] מיהו בסמוך כתבו בהדיא בין השמשות סוף יום י"ג וצ"ע. ובסה"ד כתבו בהדיא שראה א' בי"ג וטבל והעריב שמשו כו' ואפשר מ"ש סוף יום י"ג כתבו אהא דר"י [דבפסחים דאיירי בטומאת בעלים דשוחטין וזורקין עליו וכמו דבעי לאשכוחי לרבנן דאיירי בז' שלו דהיינו ע"כ בטומאת בעלים אבל בפירש"י בשמעתין דאיירי בטומאת כהן ודאי דאיירי באור לי"ג]:

בא"ד לא מצי משכח לר' יוסי כו'. דס"ל מכאן ולהבא סותר ע"ש דף פ"א:

[בא"ד] ונ"ל ברוך דבעי' כו' אמרו לו לאחר שחיטה ראית בין כו' סתר מידי ורבינו מקשה לימא שראה לפני כו' ורבינו מתרץ בזה דכיון כו' וקשה על פירושו משמעתין דמיירי בכהן המרצה וי"ל כו' למימר אולי יראה כו' כצ"ל. והנה הלשון מגומגם והמכוון בדבריהם נראה דמקשו אפירש"י אם זה איקרי טומאת התהום אמאי לא מצי משכח התם לר' יוסי לימא בכי האי גוונא אלא בכי ה"ג לא מיקרי כלל טומאת התהום לכ"ע לכן מקשה התם שפיר בשלמא לרבנן משכחת דשחטו על זב בשביעי שלו ואח"כ ראה דסותר כו' ובזה מיושב ג"כ קושית רבינו אבל הוא מתרץ בענין אחר וקשה משמעתין דקאמר למעוטי טומאת התהום דזיבה היכא משכחת לה ולא מצי לומר דראה בז' שלו כו' דהא הכא בכהן שהוא זב קיימינן דא"ל לדידיה כו' י"ל כגון שראה א' בי"ג וטבל כו' דהא אף ברואה לפני שחיטה וחזר וראה שניה דסתר פי' [רבינו] כיון דראייה ראשונה אינו מטמא במשא לא פקע שמו כו' כ"ש בטבל וטהור גמור. אבל רבינו ברוך מפרש שמעתין בראה בי"ג וטבל והעריב שמשו כו':