מהר"ם שיף על שבת קלב:

גמ' שכן יש בה עונשין כו'. ואין להכניסו בק״ו: [ב] דפירכא הכתובה בתורה הוא. ובק״ו דברייתא הראשונה א״ל מילה שלא בזמנה יוכיח דדוחה צרעת ולא שבת דהוא גופא נלמוד בק״ו זה [שידחה שבת וכך כתוב במהרש״א בביאור יותר עיין שם]:

גמ׳ מילה בזמנה לא צריך קרא כו'. וכמ״ש התוספות בד״ה רבא אמר באם אינו ענין ובה״א דברייתא נקיט קרא דביום השמיני כיון דלא יליף מבשר רק עשה [דוחה] לא תעשה הו״ל לתפוס עשה דמילה שלא בזמנה המול לכם כל זכר רק בה״א מ״ש דבא להורות לנו שעשה דוחה ל״ת וכן באידך ומשום מסקנא דברייתא דיליף מבשר וק״ל:

גמ' נגעים טהורים מאי איכא למימר. דמוזהר מלקוץ ואינו מחוסר טבילה כשילך הבהרת כי אינו מטמא רק אסור מלעבוד כל זמן שהוא עליו [ואפ״ה אסור לקוץ ע״כ שצרעת חמירא]:

בתוס' בד״ה הדר אמר כו' צ״ל דגרסינן רבה הכא כו'. ואיהו מפ' לאו אינו דלעיל כלשון ראשון שכן יש בו עונשין כו' [לנוסחא ישנה דגריס אי נמי] או כפירכת התוס' לעיל בדבור הקודם ורבא דלעיל מפרש או אינו דבהך ברייתא כלישנא אחרינא וכמ״ש התוספות בסמוך:

בא״ד ועוד נראה לרשב״א כו'. אפ״ל בהסברתו דודאי מתחלה דהוה משמע להו דאם טעמא משום חומר דצרעת דוחה כו' כגון לרב ספרא דלא אמרינן כלל סברת גברא לא חזי לזה הוצרכו לומר שישנו קרא כו' אך עתה שאפשר לומר הכי והכי לזה אף שאין קרא מ״מ י״ל דצרעת דוחה עבודה והתורה לא הוצרך לכותבו משום דסמכה עצמה שאנחנו מ״מ נאמר צרעת דוחה משום סברת גברא לא חזי אבל אפשר דהאמת של התורה דצרעת חמירא לא משום גברא לא חזי רק אף אם חזי רק לא הוצרך לקרא יתירא לכך דאנחנו נדע מכח סברא גברא לא חזי משא״כ קודם הרשב״א חשבו לרב ספרא סברת גברא לא חזי אינו סברא [לומר] או משום גברא לא חזי או משום חומר בעצמו לזה זיל להכא כו' רק בתחלה הבינו דסברא חדא מוחלטת לרבא גברא לא חזי ולרב ספרא חומרא ולזה הקשו מתחלה ועוד למה כו' אימור דעבודה דוחה צרעת כו' דא״ת שיש כאן לימוד א״כ בהכרח מדאיצטריך לקרא נשלל סברת גברא לא חזי דהא לרבא אין צריך קרא [וקשה מברייתא דלעיל] לזה תירצו שישנו קרא וגרסי׳ כאן רבה ולעיל רבא אבל לרשב״א אף דצ״ל עכ״פ נמי דגרסי' לעיל רבא וכאן רבה [דהא לרבא ע״כ סברת האו אינו דברייתא דלעיל היא סברא מוחלטת דהא מינה יליף בק״ו דמילה בזמנה דוחה צרעת] מ״מ י״ל דאתי שפיר הכל לרב ספרא כו' ודו״ק. עכ״פ צריך הסברת מאי זיל הכא כו' שייך כאן דמ״מ מאי פריך או אינו כו' דלמא צרעת חמירא הא ממ״נ הק״ו דמילה דוחה צרעת הוא בתוקפו דא״ת סברת גברא לא חזי ליכא כאן פירכא ואם לא תאמר הוא גופיה נמי נילף ועיין׃

בתוס' בד״ה האי עשה כו'. וא״ת והא קיי״ל כו' נגמר ממילה בצרעת כו'. לא הקשו משבת דמילה דוחה אותה שהוא ל״ת ועשה ועיין בריש פרק קמא דיבמות: