מהר"ם שיף על כתובות סה:

גמ' כי היכי דנהוי לה שמחה בגווייהו כו' משמע דאף במנעלים שייך שמחה ועיין בפוסקים פרק הרואה לענין מברכין על מלבוש דוקא על מלבוש חשוב וכו'. אבל מנעלים כו':

גמ' תנן אוכלת עמו כו'. אין דרך תלמודא לאתויי מתני' בכה"ג כיון דעלה קאי [לפרש מאי אוכלת ולא הו"ל רק להקשות הניחא כו' אלא למ"ד תשמיש מאי אוכלת] ועיין לעיל פ"ק במתני' דראוה מדברת. ואפ"ל בדוחק דאי לא מייתי מתני' ה"א שהקושיא מברייתא דאוכלת דרשב"ג וכוונת קושיתו היינו דקתני ואוכלת ר"ל בלילי שבת ושבת וכדבסמוך לכן מייתי מתני' דלא קתני אלא לילי שבת:

גמ' תשמיש בשבת מי איכא כו' בבית אפל וכו'. מ"מ יש לראות מאי קתני אוכלת עמו לילי שבת ושבת אע"ג דמותר מ"מ חיובא ליכא ודוחק לומר כיון שמשרה אותה ע"י שליש עונתה ב' פעמים בשבוע דהא אפילו גמל וספן שעונתן א' לו' חדשים מ"מ במשרה א' לשבת כמ"ש התוס' בד"ה רב אשי [א"כ הה"נ באינש דעלמא במשרה עונתה ב' פעמים דזה דוחק]. או אפ"ל ליל שבת או שבת:

גמ' מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה. ופוחתין נמי ממעשה ידיה משום דטורח ממעט חלב:

ברש"י בד"ה יוצא בעירוב אמו כו' וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה. משמע קצת דוקא כשהאם קיימת וכמ"ש הר"ן ע"ש:

בתד"ה רב אשי כו' אפילו גמל וספן כו'. דאל"כ איכפל תנא לאשמועינן פועל או ת"ח. או מאי קמ"ל פשיטא דעונתה לא יגרע ודו"ק:

בתד"ה מציאת האשה כו' כעין שליש וכו'. ואף דמה"ט שייך נמי המדיר אחר מציאת האשה דקתני המשליש מעות לבתו וכו' וכמ"ש באמת לסדרן מ"מ מציאת אחר אע"פ אין לו טעם משום מניקה כו' מעשה ידיה לא מסתבר לי'. ועוד דא"כ הו"ל להתחיל מעשה ידי האשה ומציאתה לבעלה. אבל יותר היה נ"ל טעם התהפכות של רש"י משום דאיירי לעיל באע"פ המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו' סידר אח"כ המדיר את אשתו מליהנות לו כו' רק אומר מקודם כל דיני עונה ומסדר המורדת מתשמיש או המורד או מוכרח לחלק כאן במורד מוסיפין ובמדיר אין מוסיפין וסידר אח"כ במשרה וכו' שאף גמל וספן עונתן בכל שבוע כשמשרה ע"י שליש וסיים אח"כ דיני המדיר מיהו למ"ד אוכלת ממש לא מתיישבא כ"כ הפסק מתני' דמשרה לזה הוצרכו משוס דמשרה וכו' ע"י שליש [דקתני המדיר כו' יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ושיש חילוק בין משרה למדיר] ובמדיר אין יכול להשהותה ע"י שליש כי אם ל' יום טפי שמעי אינשי וזילא כו' או משרה דוקא ברצון אבל לא ע"י כפייה [כמ"ש לעיל בשם הר"ן ב' דיעות] כו' ודו"ק:

בתד"ה וירושתה וכו' אבל כשיש לה בנים לא שמעינן וכו' בסמוך כתב גי' ר"ת דגריס שלו אינו נראה דא"כ הו"ל למיתני כו' אכתי ליתני האב אינו יורשה כשיש לה בנים יתר עליו הבעל שיורש אף ביש לה בנים ובלאו דבריהם דהכא הוי אפ"ל דכיון דשמעינן שהבעל יורש במקום אביה אע"ג דבאין לה בנים האב הוא היורש הגמור מדין תורה כמו הבנים ביש לה בנים דמה לי האב באין לה בנים או בנים ביש לה בנים וכיון דתני יתר עליו כו' ומסתבר ירושת האב לבעל ה"נ מן הבנים אבל לפי מה שכתבו ללשון אחרון שבקונט' וכו' הול"ל ירושה איצטריך וכו' דלא שמעינן וכו' משום דס"ל שמא דוקא במקום אב שהורע כחו לגבי בנים הוא דהורע כחו לגבי בעל [אבל בנים עדיפא ולא הורע כחם נגדו] א"כ קשה מה שכתבתי י"ל דז"א דהא ודאי האב זכאי בבתו רק בקטנות ובנערות ובבוגרת פקע מניה כל הני משא"כ בבעל דזכאי בכל הני אף בבוגרת ולא קתני מתני' רק מה שיתר הבעל על האב אף בזמן שיש על האב זכות בבתו דהיינו בקטנות ובנערות כמ"ש רש"י לעיל ויש לה בנים א"א לאשכוחי אלא בבוגרת כדאיתא לעיל בהדיא סוף אלו נערות דקטנה לא מיעברא ומתעברת כשהיא נערה ויולדת כשהיא נערה א"א דאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים כו' וא"כ לא שייך למיתני יתר הבעל על זכות האב בבתו בזמן היותה בוגרת וק"ל:

בתד"ה ה"ג וכו' ולפי"ז הא דבעי בהמניח וכו' פשיטא דפטור וכו'. דדוחק לומר דמיבעיא אליבא דר"י ב"ב וק"ל:

בא"ד דא"כ הו"ל למיתני לעיל האב אינו זכאי וכו' יתר עליו הבעל כו'. משום דאין פשוט כ"כ ולא מבואר במתני' דהאב אינו זוכה בבושת ופגם שע"י חבלות קאמר דהו"ל למיתני האב אינו זכאי בבושת ופגם ואינו אוכל פירות בחייה נישאת כו' משא"כ לעיל [כתבו] דאע"ג דאבוה יורש וקתני יתר וכו' משמע שקאי אף על אותן שאינן מפורשין במתני' [משום דירושת האב פשוט ומבואר וקתני יתר] או כתבו כאן וכאן לרווחא דמלתא [דלעיל נקטו התוס' אף אי נימא דמיתר עליו הבעל נשמע אף דלא נזכר במתני' ירושת האב מ"מ לא נשמע עכ"פ ביש לה בנים וכאן כתבו אף אם נימא דיתר עליו הבעל לא שייך על מה דלא נזכר מקודם באב דאין לו מ"מ קשה ליתני בהדיא האב אינו זכאי בבושת ופגם יתר כו'] וק"ל:

בא"ד אבל אי גרים שלה א"ש וכו' דמה ענין זה אצל זה כו'. ולא כתבו דשלה א"ש דא"ל בושת ופגם איצטריכא ליה דכבר שמעינן דאילו שלו הו"ל למיתני לעיל יתר עליו כו' כמ"ש מקודם דא"ל דה"א לעולם שלו ולא קתני יתר דבאב נמי הוא שלו דאינו מפורש בשום מתני' שאינו של אב אף שהביאו ראיה מתלמודא. ז"א דהא ע"כ כיון דאינו מפורש במתני' שאינו של האב ע"כ משום דסמוך מתני' בזה אסברא פשוטה מבחוץ דלא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים. וי"ל התוס' כתבו וכן משמע בגמ' וכו' בלא הוכחה דלעיל אף אם אינה הוכחה [הא דלא קתני יתר] דהא ר"ת לא מחשבו לעיל לראיה:

בתד"ה שלה וכו' אבל למ"ד כו'. יש לראות אי משבת קטנה קשה להו דלמא אה"נ דהוי לבעל ולא איירי בזה מתני' דפשיטא דהוי לבעל כיון דמעשה ידיה שלו וכמ"ש הרא"ש דה"נ לא קתני צער דפשיטא דהוא שלה ופגמה פירוש נזק שבת גדולה שלה וילקח בהן קרקע ואי משבת גדולה קשה להו אמאי ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות [כדקתני בדברי ריב"ב ובהא לא פליגי] יהיה כולו שלה כמו התם כולה לעבד זה אינו קושיא דבכל נכסי אשה אף שאין לו שייכות הבעל אוכל פירות מתקנת חכמים משא"כ בעבד עברי ואפ"ל דמשבת קטנה מקשו דהו"ל למתני' לחלק בין שבת גדולה לשבת קטנה ופגמה משמע כל הפגם שלה דהא ודאי לאו מלתא דפשיטא הוא שהשבת קטנה לבעל וכמ"ש האשר"י דהא למ"ד ראשון הכל לעבד וילקח וכו' אף שבת קטנה וע"ש בתוס' ב"ק ודו"ק: