מהר"ם שיף על כתובות נה.

גמ' הלכה כר"ש שזורי. ואף דת"ק נמי אזיל בתר אומדנא ס"ס שמעינן לי' לר' נתן דאזיל בתר אומדנא ואפילו אומדנא כזה דת"ק דר"ש לא ס"ל אותה אומדנא:

ברש"י בד"ה במסוכן כו' לא נתכוין לצחק בה. אלא כוונתו שיתנו ומחמת טירדא וכו' כדלעיל [ומ"ש הואיל ומסוכן הוא לא נתכוין כו' אין זה טעם דמשום דהוא מסוכן לא מצחק הוא רק הואיל ומסוכן תלינן דמחמת טירדא קיצרי וכדלעיל] ודו"ק:

בתד"ה ולשבח כו' וכן משמע. לכאורה מסברא אפשר לחלק דשבח ששבחו היתומים אין בע"ח גובה וזה שאמרו בהמקבל יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' ובלא"ה ע"כ איירי התם דוקא משבח שהשביחו היתומים דאי השביחו הנכסים ודאי גבי כיון דאיירי התם בעשה אפותיקי קרקע דידיה אשבח אלא יתומים טענו אנו השבחנו ובע"ח שאמר אביכם השביח אין הכי נמי אם אמר מעצמו השביח רק סתמא דמלתא ניכר בין שבח דממילא בין ע"י טורח והכא אמרו היתומים אנו השבחנו ולא מעצמו השביח [ולהכי אמר בע"ח אביכם השביח] ובפרק יש בכור שבח דממילא וקושטא הכי הוא דאין הבכור נוטל בראוי אף בשבח דממילא וכן האשה והבנות מטעם מקולי כתובה אבל בע"ח גובה שבח דממילא וזה שדקדק רש"י לשבח וכו' משבח ששבחו נכסים לאחר מיתה לא ששיבחו היתומים דאילו לא הוי תנאי כתובה ככתובה היתה גובה משבח ששיבחו הנכסים ולעולם יורשין כמקבלי מתנה שאין להם על מי לחזור רק דבמתנה גופיה נמי הדין כן. ואפ"ל בדוחק כיון דכלל בע"ח גובה את השבח ובלקוחות אין חילוק אף שבח ששיבח הלוקח דהא יש לו על מי לחזור שכך הוא כותב לו ואנא איקום ואשפי וכו' ושבחיהון וע"כ כלל נמי מתנה ויתומים בבע"ח גובה את השבח [אי מתנה כיתומים] איירי מסתמא דומיא דלקוחות. או אפ"ל דא"כ מאי פריך בפרק יש בכור מהא אמר שמואל וכו' לחלק כן. וקשה דא"כ אמאי לא הוכיחו התוס' כן בקצרה בלא הא דהבנות ניזונות דע"כ מיתומים איירי דאל"כ הא אין מוציאין כו' הו"ל לאוכוחי דלא גבי מיתומים לשני כן בפרק יש בכור אע"כ דאין זה הכרח משום דודאי שבח דמתני' משמע ליה דומיא דשבח דשמואל רק דלמא הכל איירי משבח דלקוחות לזה הוכיחו דע"כ משבח שהשביחו יתומים איירי א"כ גם האו אפ"ל אינו וי"ל התוס' עדיפא הוכיחו בהכרח. ואולי מסתמא בכח בקיאית הגמ' א"א לומר חילוקי (ל) ודו"ק:

בא"ד דלא דמיא למקבל מתנה שעליהם מוטל יותר וכו'. הוי מצי להביא קצת ראיה דהא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ולא גבי ממקבל מתנה כמ"ש התוס' לעיל פרק נערה (כתובות דף מ"ט ע"ב) בד"ה הוא ואשתו כו' וכן שמה הו"מ התוס' להביא ראיה זה דאלים כח מתנה דלא גבי מניה בע"ח את השבח מכח יורשין דבע"ח גבי מנייהו את השבח:

בא"ד מדקתני ולא הבנות במזונותיהן כו'. אבל מבכור לא הוכיחו דדלמא הא כדאיתא והא כדאיתא אבל בבנות מפרש טעמא התם משום דתנאי כתובה ככתובה [משמע דבחד גוונא איירי]:

בתד"ה ולשבועה וכו'. לכאורה י"ל אם עד אחד מעיד סתם שקיבלה פרעון כתובה אף אם התוספת בשטר אחר צריכה לישבע על התוספת אף אם לא רצתה לגבות רק התוספת ומודה שקיבלה הכתובה ק' ור' (כי) ועוד אפ"ל לפי מ"ש הרא"ש בשם הפוסקים שלא אמרו לפטור משבועה בייחד לה מטלטלים כו' וארעא בד' מצרנהא אלא בכתובה וכו' אבל בבע"ח כו' ע"ש [א"כ לענין זה תנאי כתובה ככתובה לפטור משבועה בייחד] וק"ל. וכן לפי' התוס' [נמי פירושו] לשבועה שא"צ לישבע. ואפ"ל בזה דאף אם לא הוי ככתובה כל לגבי אשתו דינו ככתובה [לענין יחוד] וזה דוחק. גם יש לקיים פירש"י וכמ"ש הרא"ש בשם הרמ"ה דאם לא תוס' כתובה ככתובה לא היתה צריכה לישבע על התוס' כשנפרעת מנכסי יתומים [אף דגם בע"ח צריך לישבע] דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבע"ח לא מטי זמנו בחיי הלוה גבי בלא שבועה דקי"ל כר"ל פרק השותפין דאפילו מיתמי אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וגבי כתובה הוא דתקינו רבנן שבועה משום דלא ניחא ליה שתתבזה בב"ד וחיישינן דלמא אתפסה צררי ותוס' כתובה ככתובה לענין שבועה זו עכ"ל. ואפ"ל דס"ל לתוספות דכל לגבי אשתו אינו רוצה שתתבזה אשתו ואיכא למיחש לצררי [אף אי אינה ככתובה] ועיין בר"ן עוד איזה נ"מ וע"ש ודו"ק:

בתד"ה ולשביעית כו' דה"ה דמשמט הקפת חנות וכו'. ומ"מ כתובה אינו משמט ועיין:

בתד"ה יסבון כו'. מבואר היטב בראותך שמה וק"ל:

בתד"ה כתובו וכו' וסתם קנין שבש"ס היינו קנין חליפין. דאי חזקה אין כאן יפוי כח דמ"ש העדים מחזיקים בשדה או המקבל סוף סוף הטריח עליהם ואינו רוצה שיזכה תיכף:

בא"ד ופי' ר"י כו' דדוקא בשטר מכר כו'. רש"י פירש כגון מתנת קרקע דבמטלטלין לא שייך שטרא ודוקא מתנה אבל מכירה אפשר דס"ל שאינו יכול לחזור דבלא שטר נמו המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וכן משמע בתוס' בהספינה דף ע"ז ע"ש שהמה דורכים בדרך אחר ממ"ש כאן ולר"ת דוקא שטר מתנה ע"ש: