מהר"ם שיף על גיטין עח.

גמ' לא צריכא דגבוה עשרה. יש לראות מאי דוחקיה דרבא לאוקמי מתני' במטה שלו ובגבוה י' לוקמא בין במטה שלו או שלה וכסתם מטה דלא גבוה י' וי"ל מדנקיט סתם מטה בין בגבוה י' או לא להכי מוקי במטה שלו ועוד כדי שלא תפשוט כליו של לוקח ברשות המוכר לא קנה מדאינה מגורשת במטה שלה. ומיהו הא י"ל שאני הכא דלרחוקי קאתי כמ"ש התוס'. אך השתא דבמטה שלה מגורשת ליכא למיפשט מידי דדלמא בגבוה י' דלא הוי רשות מוכר וברשות מוכר לא קנה או אפילו בבציר מי' קונה וק"ל:

גמ' אמאי כליו של לוקח כו'. משנה בלישניה ולא קאמר תפשוט כדלעיל אפ"ל ממשנה פריך אמאי למ"ד התם לא קני אבל לעיל מאמורא וברייתא פריך תפשוט לענין הלכתא ודוחק ולאי נמי דתוספות [דלרחוקי כו'] ניחא דאף אם קונה התם הכא הול"ל אין קונה כיון דלרחוקי אתי לזה אמר אמאי כי סוגיא זאת של אלו המ"ד דבאו לשנויי לא באו לשנוי התפשוט דא"כ תפשוט איפכא כמ"ש התוס' רק האמאי באו לתרוצי משא"כ לעיל סתם גמרא בא לתרץ הותפשוט וגם זה אין מחוור:

במתני' אמר לה כנסי שט"ח כו'. הומ"ל אפילו סתם כנסי זה. או שמצאתה מאחוריו לפירוש הגמ' דערק לה חרציה ושלפתיה דהוי נתינה הומ"ל אפילו נתן מידו לידה ממש וכר"י בתוספות. והיא ישינה הומ"ל אפילו נתן בידה כשהיא ניעורה רק לאשמעי' דאפ"ה הוי גט היכא דאמר אח"כ זה גיטך אע"ג דקוראה והרי כו' דנקיט הוא לרבותא דאינו גט וכן בברייתא נקט רישא לרבותא דרשב"א דאינו גט [כדבסמוך וצריכא כו'] במתני' דלא תניא מלתא דרשב"א הוי סיפא לא זו אף זו [דאפילו בישינה וניעורה אפ"ה הוי גט היכא דאמר אח"כ הא גיטך]:

גמ' וכ"ת ישן שאני. והא דלא נתן טעם בניעור אינו גט משום חצר המהלכת י"ל דאיירי אף ביושב דומיא דישן דלא הוי חצר מהלכת [לפי הוכ"ת] ואפ"ה אינו גט משום דהוי שאינו משתמרת לדעתה לזה הוצרך למיפרך מרבא ועיין לעיל בתוס' (גיטין דף כ"א ע"א) בד"ה והלכתא בכפות וכאן ברא"ש:

בגמ' ד' אמות שלו זהו קרוב לו. וה"ה ברחוק ממנו הרבה כ"ז שאינו קרוב לה אינה מגורשת רק נקיט דבר והיפוכו (ג):

גמ' ונחזי הי מנייהו קדים כו' והא אי אפשר לצמצם כו'. לא פריך כאן והא אגיד כו' וק"ל(ד):

בתוס' בד"ה אמקום כרעי כו'. פירשתי בישיבה כוונתם דלכאורה בשמעתין משני לא צריכא דגבוה עשרה ולזה אינו מקפיד כיון דיכול לשמש תחתיו ופריך והאיכא מקום כרעי שאינו יכול לשמש שם ומקפיד ודאי ומשני לא קפדי כו' ואין זה סוגית התלמוד כיון דלהמקשה משמע דברירא ליה דיש קפידא והתרצן השיבו שאינו מקפיד ולזה פרש"י לא צריכא דגבוה עשרה לא מכח קפידא אתיין עליה רק דלא הוי כלי לוקח ברשות מוכר שאין זה רשות מוכר וכפרש"י ופריך והאיכא מקום כרעי ר"ל הניחא אם כל המטה תלויה למעלה מי' לא חשיב האי אוירא רשות מוכר אבל הא עומד על רשות המוכר א"כ אכתי כלי לוקח ברשות מוכר מצד מקום כרעי ומשני ע"ז לא קפדי אינשי וק"ל. אבל התוס' פירשו שודאי מכח קפידא הקשה והאיכא מקום כרעי מכח סברא דודאי מקפידין ומשני דבאשתו מיהת לא קפדי אינשי והשתא י"ל שפיר דכן באויר המטה נמי מכח קפידא אתיין עלה ואפ"ה פריך ומשני שפיר וק"ל:

בתוס' בד"ה כגון כו' בהמוכר כו' רוצה לפשוט כו'. לכאורה הול"ל מדבסמוך דקאמר נמי שמעת מניה כליו של לוקח וכו' מדרבא ואי משום דתניא כוותיה ה"נ תניא נמי הכא כדר"י וצריך לעיין אחר זה בהמוכר:

בא"ד א"נ אפי' כו' דלרחוקי כו'. ולעיל כתבו הסברא בהיפך לא קפדי לכל הפחות באשתו וכו' י"ל זיל הכא קמדחי ליה כו' או יש לחלק לענין קפידא קפיד פחות באשתו ולענין רשות שאני וצ"ע:

בתוס' בד"ה מקום חיקה כו' וא"ת פשיטא כו'. במתני' י"ל דינא דידה גופא קמ"ל ואה"נ חיקה וידה שוין אבל למה לי לר"י מקום חיקה קנוי לה דלמא מקום חיקה לא קנוי ואפ"ה מגורשת כנתן לידה דמגורשת בלא טעם דמקום ידה קנוי וק"ל:

בתוס' בד"ה אינו גט כו' ומיהו קשה כו'. דאמתני' דהכא י"ל דטעם דצריך שיאמר הא גיטך כדי שנדע כוונתו לגרש וכיון שאמר כנסי שט"ח צריך שיאמר אח"כ הא גיטך ולכך בהניזקין כיון שאמר לעדים הא גיטך הרי גילה דעתו אבל לר"י דאפילו בסתם נותן גט אפילו גילה דעתו ואמר זה גיטך לא סגי עד שיאמר הרי את כו' משמע דטעמא שתדע היא שמגורשת בגט זה א"כ קשה בהניזקין משמע דאפילו לא אמר לה מידי מגט סגי כיון שגילה דעתו להעדים ודו"ק: