מהר"ם שיף על גיטין ס:

גמ' דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ כו'. ב' מיעוטי דהאלה קדריש ופירושו כי ע"פ הדברים וכו' ואותן אי אתה רשאי לאומרו בכתב לכן כתוב לך את אלו שלא תשכחם:

גמ' באמה המתהלכת כו'. לרב אמאי לא תני במתני' נמי בני נהרא תתאי שתו מיא ברישא מפני דרכי שלום היכא שאינה מתהלכת ע"פ בורו ואולי לרב מדינא תתאי שתו מיא ברישא מטעמא דנהרא כפשטיה ליזיל (ד) ולשמואל מדינא אין לאחד קדימה על חבירו וכל אחד יכול לעכב על חבירו ואתו לאינצויי לזה ראו והתקינו ובאמה המתהלכת תקנו לרב מפני דרכי שלום שלא יאמרו לו סכיר מוסכר אף על גב דמדינא נמי נהרא כפשטיה ליזל וזה הבור היתה כרויה ועומדת כבר לכאורה מ"מ שמא מצד הדין היה כל אחד מצי לעכב על חבירו:

גמ' כבי תרי עבדית וכו'. וה"ה דהומ"ל דלא כמאן עבדית לי רק כיון דלזה אמר עילאי שתו כשמואל ולזה תתאי כרב ואמר כבי תרי עבדית ור"ל כרב דעילאי לא שתו וכשמואל דתתאי לא שתו:

ברש"י בד"ה אילימא משום כבוד כו' ורב שרירא גאון פירש כו'. לפירוש רב שרירא אינו מתוור כ"כ אף משום כבוד מ"מ בשיפורא צריך לינתן ביד ראש הישיבה באיזה מקום שיהיה:

בתוס' בד"ה במיזל כו'. קשה להו בדיש מים לשתות כולן פשיטא:

בתוס' בד"ה כבי תרי כו' ול"ד כו'. וה"ה דהומ"ל דאביי ס"ל הלכתא כשמואל בדיני או כתבו זה לאי נמי שבדבור הקודם או לפירוש ר"ח בסמוך ד"ה סלוקי דלאביי גופיה ס"ל נמי כל דאלים גבר:

בתוס' בד"ה לא טעמינהו כו'. אלא מפני דרכי שלום וכיון שכבר נעשה אין כאן משום דרכי שלום לאסור הפירות:

בתוס' בד"ה סלוקי וכו' שהרי להן היה מדבר דאמרו לו קא יבשן פירי. י"ל לפירוש רש"י דבני חרמך אמרו אם יכרוה עילאה בסוף שדותיהן יארע לפעמים כשלא יתברכו מימי הנהר שלא ינבעו המים לחריצין שלנו שאינן עמוקין כ"כ [וקא יבשן פירי] והשיב להם סלוקי כו' שאינכם יכולין לעכב זאת על ידן אולם ממ"ש בפרש"י אמר להו אביי לבני בי חרמך משמע דאמרי ליה קא יבשין הוא מדברי עלאי:

בסה"ד ולא דמי לדרב ושמואל כלל. דכאן היה ענין אחר כלל שעילאי צועקים על בני חרמך שלמטה מהם שגורמין שיציף שדותיהן כשמימי הנהר מרובין שוטף המים דרך שדותיהן מפני עקמומית מסיבתן כזה חרמך עלאי עיין על כוונת רש"י באיך ומה ציורו ודו"ק: