מהר"ם שיף על גיטין מו:

גמ' פשיטא מהו דתימא כו'. דאין סברא לקנוס אותו משום פריצות וקלקול ליכא שנדרו תלה באם לא יגרשנה ותיכף כשיגרשה נתקיים הנדר ומה קלקול ישנו תו הלא יכול לקחתה אחר הגירושין ועוד כיון דתלוי בדידיה ליכא קלקול וק"ל:

גמ' והמקיימו כו'. ובשבועה אמרינן אי אתשיל אשבועתא בעובדא דריב"ל משמע דקיום טוב משאלה ואפ"ל דהמקיימו כאילו כו' משום שמא בפעם אחר יסמוך ג"כ על כך ויעבור מתוך כך אשבועתו אבל כשאדם יצא ידי עולמו וקיים כל שבועותיו ולא שאל עליהן זה ודאי טוב יותר דחזינן זריזותיה שלא עבר מאומה וק"ל. גם יש לחלק בין נדר לשבועה ודו"ק. יש לכוין נדר לאביר יעקב כו' ר"ל אף דהוי כבונה במה אכן זה הנדר היה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב [דלא היה אז איסור במות] וק"ל:

גמ' אלמא ר"י לא חייש לקלקולא ורבנן חיישי לקלקולא כצ"ל וכן מצאתי מוגה וכן בפתיחות הקושיא מתחיל בר"י ורבנן ואביי דלא חש לתירוצא דרבנן אולי ס"ל כמ"ד דטעמא משום פריצות ולא מסתבר כלל לתרוצי דרבנן דהכא איירי בדלא אמר כלל משום איילונית אני מוציאך [וכן תי' הב"י] דא"כ מ"ט דר"י דלא יחזיר וסמך תלמודא כאן אדלעיל שפי' למשנתינו והוא דאמר כו' ודברי הב"י בסי' יו"ד אין מחוורין בעיני כלל. וטעמא דהרמ"ה [דסובר אפילו לא כפלי' למלתא לא יחזיר שהוכרח הב"י לתרוצי בזה ע"ש] אולי לא פסק כר"מ בזה דדוקא לר"מ צריך דכפלי' לתנאי ודו"ק:

גמ' אמר שמואל איפוך והא מדקתני סיפא כו'. לא אמר איפוך מתני' דלעיל כיון דליכא שם וחכמים אומרים ודו"ק:

בתוס' בד"ה המוציא כו' והא דפליגי בהמדיר כו'. א"ל דבזה נתרץ התימה דהכא דכנסה צריך גט דאין אדם עושה כו' וכפרש"י וביבמות במן האירוסין כדמשמע בהמדיר דוקא כנסה סתם ואף דהתדע עומד במקומו דאיילונית אין לה רפואה והכא משמע דיש לה רפואה מ"מ התימה מתורץ ועיין בתוס' המדיר דהוכיחו דלאו דוקא כנסה סתם ע"ש:

בא"ד והא דתנן כו' הממאנת כו' דמשמע אבל גיטא בעי כו'. ומדקרי לה איילונית משמע שהיא איילונית ודאי משא"כ כאן דקאמר משום איילונית דר"ל משום חששא דאיילונית:

בא"ד ולא אמרינן תתיבם ממנ"פ כו'. ואשר תלד פרט לאיילונית לא קשה ממנ"פ כו' (פ) די"ל פרט לאיילונית שאינו מצוה ליבמה ועי"ל פרט לאיילונית היכא שהכיר בה אבל קטנה דלא שייך הכיר בה גם קאמר לא חולצין ולא מיבמין שאינו רשאי הקשו שפיר:

בתוס' בד"ה אומר לה שתיקותך כו' והתם דאיירי בעקרה כו' ואפילו לרבנן כו' וא"ת כו'. קשרתיו דלפרש"י מתקיף ר"פ לסברת דטעמא דכתובה דחיישינן לקלקולא אטו אם הוא כו' אע"כ אין טעמו משום קלקולא וס"ל כרבנן דהכא דלא חיישי לקלקולא וטעמא דכתובה משום השתא הוא דברית וכפרש"י בהדיא שמה והשתא לא קשה מנדה דהשתא הוא דברית לא מבטל קלקולא רק שלא תוכל להוציא כתובה [והאי תנא דנדה חייש לקלקולא] וכן הכא באיילונית הוצרך לתקן דלא יחזיר דאי לא"ה חיישינן לקלקולא דהשתא הוא דברית לא מבטל קלקולא וכתובה ה"נ דלא גביא הכא אפילו בלא טעמא דהשתא היא דברית רק משום קלקול וכן מ"ש ואפילו לרבנן כו' דלפי' רש"י קושטא קאמר שם כן אלא כרבנן דלא חיישי לקלקולא משום דלא כפל וטעמא דכתובה משום השתא כו' ומה שדחק לרש"י לפרש כן לשיטתו דקלקול ממש אין שייך לומר שיהיה גט גט מעליא מספק דשמא השתא הוא דברית דליכא אלא ספיקא כמו השתא הוא דכחשית שם דלענין כתובה ניחא שפיר דהממע"ה וכמ"ש שם התוס' אבל להתוס' דקלקול ליתא אלא משום לעז בעלמא אתיא בפשיטות טפי דהשתא הוא דברית מבטל הלעז כיון דיכולין לתלות בהשתא הוא דברית ולזה הקשו הכא באיילונית נמי כו' וא"ת מנדה כו' ואפילו לרבנן כו' אמאי חיישי שמה לקלקולא אלולי טעמא דהשתא הוא דברית כנ"ל [לזה כתב דרבנן מודו התם] אף שיש להקשות קצת מי הכריחם לזה יפרשו ג"כ דהשתא הוא דברית אין מבטל לעז רק נותן טעם לכתובה וכמו לפי' רש"י ודו"ק. ויש מקשרים בע"א דבל"ז [ל"ק מנדה] התם קלקול ממש זה נתבטל בהשתא היא דברית אבל לעז לא נתבטל כמו בדלא אמר ע"מ כן יהא גט דקלקול ממש ליכא ולעז איתא ולרבנן דלא חיישי הכא לקלקול לעז אבל קלקול ממש חיישי ובנדה איירי בלעז [ודלא כרבנן] ויש לפקפק הרבה בזה ודו"ק:

לענין כתובה יש לעיין אי צריך נמי שאמר שאין אני רוצה לתת כתובה ע"כ מגרשך דלפי הסברא נראה שא"צ שיאמר ועיין: