מהר"ם שיף על גיטין כט.

גמ' תנן המביא גט כו'. מקשין דלמא אמר לב' כו' לא איירי בחלה והכא חלה שאני די"ל דקאי לאידך שינויא דבאת הולך צריך דוקא חלה אבל בהולך סתם א"צ חלה (ג) י"ל עוד ודו"ק:

גמ' ורמינהו אמר לב' וכו'. והתם מיניה וביה דפליגי ר"מ ור"י בסיפא כו' וכמ"ש התוס' [מ"ש בין רישא לסיפא] לס"ד דהשתא טעמא משום דאין היחיד עושה שליח אבל שלשה יכולין לעשות שליח דהוו ב"ד אם לא שאמר בפירוש את הולך [דהייט כתבו]:

גמ' מאי בינייהו איכא בינייהו כו'. ק"ק למה קאמר איכא בינייהו זר ולא בהך מלתא גופיה דמפרשי למתני' דאמר לב' איכא בינייהו לטעמיה דרבא תנו לאו דוקא ואם יכתבו אינהו יכולין ליתנו לשליח אחר דהא לאו מילי קא מימסרי ליה רק גט וכן משמע ברשב"א בהדיא ולאביי לאי נמי שבתוספות ד"ה משום בזיון דוקא יתנו ודו"ק י"ל דרצה לומר נ"מ איכתבו גופיה:

גמ' כאן שנה רבי אין השואל רשאי וכו'. טפי הול"ל אין הנפקד רשאי וכו' דומיא דמתני' והוי רבותא טפי ודוחק לומר דבשואל ה"א כיון דסוף סוף חייב באונסין מה לי זה או זה וק"ל:

בתוס' בד"ה רשב"ג אומרכו' היינו היכא דאין כו'. ר"ל שגילה דעתו בפירוש שאינו מקפיד כן הוא במרדכי ע"ש:

בתוס' בד"ה משום בזיון כו' ירגיש בדבר כו'. משא"כ במתני' הכא דאיירי במשלח ממדה"י מהי תיתי לחשוב כן אבל התם באותו מקום גופיה מגרשה. גם הכא קושטא דאיהו כתב וק"ל:

בתוס' בד"ה היכא דנפקא כו'. כוונתם לישב לשון היכא דנפקא לאפיה כו' למה לי כלל לימא שהשליח בא למקומה ויהבה לי' כיון דאשליח שני קאי לפרש"י לזה פירשו דקאי אשליח ראשון וא"ש דנקיט נפקא לאפי' אבל בשליח שני אפילו יהבה לי' חפץ מעיקרא והדר וכו' לא הוי גיטא לר"י וכמ"ש ריב"א בסמוך דאפילו לא שינה פסול ועיין באשר"י ודו"ק:

להתוס' היכא דנפקא לאפי'. ר"ל שליח ראשון והדר שקלה מני' גיטא ר"ל משליח שני דחוק קצת ודוחק לומר הכל על שליח ראשון דפשיטא ומאי קמ"ל ומ"מ י"ל דה"נ קאמר דשליח ראשון היכא דלא שינה לכ"ע פשיטא דכשר אע"ג דבשליח שני פסול לר"י אף בלא שינה מ"מ בשליח ראשון כשר כי פליגי היכא דמשנה לר"י פוסל בו ואי נמי בשליח אפילו לא שינה וכו' ודו"ק: