מהר"ם שיף על גיטין כה.

גמ' דאמר רב אסי אמר ר"י. ולדידיה לא ס"ל דאיהו סבר מחצה יורשין ומחצה לקוחות כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה דברי ר"מ והא דאמר רב אסי חוץ מן האחרון דס"ל ברירה לחומרא מספיקא:

גמ' איתביה האומר כו'. קשה הא כתבו התוס' לעיל בד"ה לאיזה שארצה דאפילו מאן דסבר בעלמא ברירה הכא מודה משום דכתיב וכתב לה שיהיה מבורר בשעת כתיבה ואפ"ל דהא המכריח להתוס' לעיל הוא משום סתמא דמתניתין כאילו אין חולק בברירה הלזו וה"נ סתמא דמתניתין דפסחים כאילו אין חולק בברירה [זו אף למאן דחולק] בשאר ברירות דהכא תולה בדעת אחרים או משום דהברירה על שני דברים משא"כ בעלמא על דבר אחד בא הברירה (ז) ועי"ל:

גמ' אי אמרת בשלמא דאמנינהו וכו'. והא דקתני כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו כו' יש ליישב ודו"ק:

בתוס' בד"ה אא"ב כו' תימא דבנדרים כו'. מבואר שם ע"ש:

בתוס' בד"ה שני לוגין כו' ועוד סומכין הכותיים כו'. עיין במ"ש בבכל מערבין ומ"מ בתירוץ ראשון נמי לכאורה צריך לבא לזה דאף דלא חיישי ללפני עור סוף סוף אם החיוב לגבן אסור להם למכור בלי הפרשה ועברי על עשר תעשר וכ"ת ואכלת ולא מוכר א"כ קיצור ולמה ליה דלא חיישי אלפני עור ואם נאמר לתי' ראשון אף דלא דרשי ואכלת ולא מוכר מ"מ סוברין החיוב משוס שלא יאכל הלוקח בלתי מעושר ואף אם לא יהיה מפורש דין המוכר בתורה לחיוב או לפטור תירצו שפיר דלא חיישי אלפני עור כו' ועוד דמפורש פטורא דמוכר בהדיא ודו"ק: