מהר"ם שיף על גיטין יט:

גמ' והא בעינן כו'. אמימרא דר"פ לא פריך כל הני פרכות משום דכל עצמות כוונתו אקושיא ואלא מאי קמ"ל משא"כ לעיל דשפיר קמ"ל דגבי ממשעבדי [בערכאות]. וכן לעיל (גיטין דף י"א) אמר רבא האי שטרא פרסאה כו' כוונתו אקושיא אי הכי ממשעבדי נמי ליגבי ולהכי לא פריך אמתני' כמ"ש שם:

גמ' מזוזתא ביני דני כו'. איירי בדלא קראוה וכיון דביני דני מזוזה לא שכיח לא הוי גט אפילו לקולא ומתיבמת ואם נשאת תצא ומותרת לכהן וכה"ג משא"כ מטעם לא קראוהו כפשוטו הוי גט לחומרא דא"ל בדקראוהו ואף דבזרק לאור הוי גט ולא חיישינן לאחלופי בעיילי' לבי ידי' הכא חיישינן לאחלופי בהכרח ואיע גט משום דמזוזתא ביני דני לא שכיחא דא"כ בנמצא ב' או ג' דמדהא הוי כו' א"כ הול"ל דינו כזרקו לאור דהוי גט ודאי ולמה קאמר אימור עכברים כו' וכ"ה ברשב"א:

שם ביני דני לא שכיחא. א"ל דהול"ל נמי למי מילין לא חיישינן דלמא נכתב על צידו השני י"ל דבשלמא לקמן בסמוך אמר לה הא גיטך משא"כ כאן הוא עצמו אמר דנתן לה גט ממש לא מזוזה והיאך נבדה מלבינו לחוש לגט ע"ג מזוזה:

בתוס' בד"ה טעמא וכו' ונייר חלק דקאמר שמואל כו'. ר"ל דאכתי היאך יתורץ הוא"ת לשני התירוצים או אולי משום דלא"נ דקריוה מעיקרא ס"ד טפי הא דראוה נייר חלק ע"כ היה בשעת נתינה לזה פירשו כו':

בא"ד שעה אחת אחר נתינה כו' ופריך כי פליט וכו'. ודלמא גם מקודם היה נבלע:

בתוס' בד"ה ושמואל וכו'. לאפוקי מפירש הרשב"א [דפי' דאי לא בדיק אפילו ספק לא הוי] ונראה שהתוס' לטעמייהו דקושיא טעמא דאיכא כתב הוא מכח ס"ד דמגורשת ודאי ודו"ק (ז):

בתוס' בד"ה צריכה וכו' והשתא אי לא קריוה כו'. אף דרשאין לקרוא אחר הנתינה היינו תיכף מיד לאחר הנתינה דאי לא"ה פסול והתם כבר ניסת לאיש אחר:

בא"ד א"נ התם בעיילי' לבי ידי' כו'. פירוש הסופר דע"כ הטעות נעשה אצל הסופר ואחר שקראוהו עידי מסירה נתנו הגט ליד הסופר ועיילי' וכו' וטעה והחליף כו':

בא"ד מאחר שבאה לידי קלקול כו'. ר"ל אף דלא עברה על הדין למיקנסה בשביל כן שהרי אינה מחייבת לחזור ולקרותו אף בעייליה וכו' כדמשמע הכא דאיירי נמי בעייליה מ"מ אי באה לידי קלקול קנסינן לה מפני זה ועיין באשר"י ורשב"א: