מהר"ם שיף על חולין עט.

בתוס' בד"ה ולחנניא כו' וא"ת ולשתוק מאותו כו'. וקשה הא צריך אותו דשור הפסיק הענין [דאי לאו אותו היה צריך שור לגופיה] די"ל דמ"מ היה קשה למה כתבו שור הו"ל לכתוב אותו [א"ו להפסיק הענין] ודו"ק. ועי"ל דלחנניא או לרבות הכלאים ש"מ דנוהג בחולין [וכקושית התוס' לעיל בד"ה או לרבות] אבל לרבנן ה"א [כתירוץ התוס' דלא הוי דרשינן או לרבות הכלאים רק ה"א] או לחלק ואותו כחנניא אבל עתה כתיב שור הפסיק הענין עכשיו דרשי רבנן או לכלאים כדלעיל בתוס' [וטפי ניחא להו דמוקמינן אותו לחלק] אבל לחנניא א"צ לחלק [דסבר כר' יונתן] וע"כ או לכלאים (*ג):

בתוס' בד"ה עייל לי הנך כו' וא"ת הא דקאמר ר"י כו' כדמסיק בשמעתין כו' דאי אין חוששין א"כ לא צריך רבויא כו'. וה"ה דהוי קשה לר"א למה יפטר אי חוששין א"כ אתי אם לחייב המתנות כדפירשו עכשיו התוס' ואי אין חוששין [ובעי קרא לחלק מ"מ] לא צריך קרא לרבויי וחייב [אע"כ כתירוץ התוס' דר"י מוקי כו' ואוקימתא דמסיק בשמעתין לא קאי אליבא דר"י] וכן בגמ' דלקמן ע"ב דפריך גבי מתנות בשלמא לר"א כו' אלא לרבנן לימא ליה אייתי ראיה דלמא סברי אם מיותר לכן חייב אלא [לא] קאי הסוגיא אליבא דר"י: