מהר"ם שיף על חולין קיג.

גמ' תני סיפא לגלויי רישא כו' דלא תימא כו'. באותו ה"א ל"ל סיפא דסיפא ובהכי נמי מסתברא דקאמר דאי ס"ד רישא שניהם מלוחים השתא כו' ול"ל סיפא א"ל אלא מאי שניהם מלוחים אסור ל"ל סיפא דסיפא דאה"נ זה מקשה באמת אח"כ ת"ש אסיפא דסיפא אבל המקשה ת"ש כו' נקשה ולטעמיך דלא ידע איידי ל"ל סיפא לגלויי (*ל) הא גלוי ועומדת מכח סיפא דסיפא דאין זה כלום דכל רישא וסיפא תקשה כן מכח סיפא נשמע רישא ועוד דא"כ תקשה טפי למה לי רישא וסיפא כלל נשמיענה מכח סיפא דסיפא לחודה אלא שכן דרך לשנות רישא וסיפא ובא להורות דינא דרישא בפירוש בהרישא שלא מכח דיוק בחוץ בסיפא ובת"ש האחרון מקשה מכח דלא תני רבותא טפי בסיפא דסיפא:

גמ' אמר שמואל אין הבשר יוצא כו'. באשר"י ובשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה כו' דאילו יודעין א"צ רק ס' נגד הדם היוצא דהיוצא בטל והנשאר הוי דם אברים שלא פירש ואף דלדעת י"א דחתיכה עצמה נעשה נבילה בזה [אף ביש ס'] היה צריך ס' נגד כל החתיכה אף אלו ידעינן מ"מ לבטל טעם החתיכה עצמה מ"מ כתב תחלה טעם שיהיה הדין כן לכ"ע אף למה שהסכים הוא עצמו שלא שייך כאן חענ"נ שהרי לא נעשה נבילה מעולם דכ"ז שלא פירש הדם חוץ לחתיכה הוי דם אברים שלא פירש וכשפירש נתבטל וזה פשוט. ואף שדברי הרא"ש מסתברים מ"מ אפ"ל טעם האוסרין דהוי כאיסור הדבוק דחיישינן שמא יצאה אותה חתיכה חוץ לרוטב ופליט והדר בלע. ועיין בזה בהראב"ן עם רשב"ט חתנו הובא גם בהגהת ש"ד ועיקר טעמו כיון שהדם שבתוך החתיכה נ"ט בחתיכה ע"י בישול אסור גם משום דלמא לא סליק ליה דיקולא דמיא כו' וכמ"ש רק הוא כתב דאותו דם היוצא ממנו הוא מועט ואין בו שיעור לאסור רק משום דמצא מין את מינו שאר הדם שבאותה חתיכה שלא נמלחה וניעור ולכן שאר חתיכות חוץ לדיקולא לא חיישינן שמא פלט מזה לזה שהרי אין בהן דם לומר מצא כו' וזה אינו מחוור לי ודו"ק:

במשנה בין ריה"ג לר"ע א"ב חיה (*מ) ועוד מבואר לקמן בגמ':

ברש"י בד"ה אבל צירן זיעה היא כו'. מדנקיט נמי ורוטבן ע"כ דאיך הה"א משום דאינו בולע דע"י רוטב ודאי בולע (*נ) מיהו טעם גמור היוצא ממנו ע"י רוטב ג"כ אין סברא לחשבו כזיעה ופריך ולימא ליה מדשמואל דע"כ לענין ציר איירי [וש"מ דלא הוי זיעה] דאל"כ לענין מאי מליח כרותח הא לענין דם אמרינן איידי כו' [ומ"מ משני ליה ה"מ דמא וכפרש"י בכשא"מ] מיהו זה דוחק דדלמא לענין חלב ושאר איסורין (*ס) ולענין שאוסר הקערה שמלח בה ולאסור גבינה וחלב הנוגע בה ועוד מאי מבעיא ליה לרב מרי הא משנה שלימה דציר אסור כמ"ש התוס' ומשניות היו שגורין בפיהם כמ"ש התוס' לעיל מיהו ז"א דהמשנה אציר דגים קאי כמ"ש התוס' והטמאים מרבה לענין טריפה ואע"ג דלפי האמת ציר דגים קילי טפי ולא הוי אלא דרבנן וכמ"ש התוס' בד"ה הטמאים וע"ל בתוס' פג"ה (דף צ"ט ע"ב) בד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא: ומפשיטות רבא הטמאים משמע דבאיסורא קמיבעיא ליה ומפרש"י באיבעיא משמע דאם אמרינן כ"ז שטרודה לפלוט כו' מבעיא ליה ודו"ק:

ברש"י בד"ה פרט לעוף חיה ובהמה טמאה כו' גדי פרט לעוף כו'. מהי תיתי עוף אף אילו נאמר בהמה (*ע) לא הוי עוף בכלל:

בתוס' בד"ה טהור מלוח כו' ולא תתאה גבר כו'. דטעמא דתתאה גבר דהחום טבעו לעלות ולפלוט המונח עליו משא"כ במלוח שאינו כרותח מצד חומו שהולך ממנו רק חזק כחו. ועיין בהג"א מחלב שנמצא על דגים מלוחים:

בא"ד דא"צ להגעיל כו'. אף דבגמ' אינו מבואר כ"כ דמותר לכתחלה: