מהר"ם שיף על חולין קיב.

גמ' דחלא מאי כו' ומ"ש כו'. א"כ מאי הקשה מעיקרא דחלא מאי ועיין בב"י שהרמב"ם פירש בע"א עיין עליו:

גמ' אבל צלי. צונן מיהו ברותח נמי דינו כן. או אולי כדי נטילה:

גמ' ואי אית ביה פילי כולו אסור. אצלי קאי כדפרש"י ועיין בפוסקים די"א אפילו בצונן ועיין ברא"ש. ולפ"ז חתיכת בשר [צלי] צונן שנפל לחלב צונן אסור דלכאורה אין אנו יכולין לשער כ"כ איזה חלק ואיזה מקרי יש בו פילי ושמא דוקא אם החלב מלוח קצת דומיא דכותח אף שנאכל מחמת מלחו מ"מ זה וזה גורם המליח והבקעים וצ"ע. ובש"ע משמע דוקא מלוח קצת ודוקא בצלי או אפוי ומבושל צונן:

גמ' אמר ר"נ כו' אין מניחין כלי כו' אלא מישדי ביה תרתי גללי כו'. ובי דוגי עצמו הכלי אסור כמ"ש הרא"ש והקשה הר"ן לאסור הכלי לשומן ועיין בב"י באורך ולכאורה אין קושיא דהמלח שואב הדם אצלו ומבדיל בין שומן לדם עד שאפילו אין טעם בו ולמה יאסור הדם הנבלע טפי מאילו היה בעין ואפילו הכלי עצמו היה אפשר להתיר מטעם זה וק"ל:

בתוס' בד"ה אגב חורפיה כו' לבטל טעם הבלוע בירק ונפלט כו'. דאין חתיכה עצמה נעשה נבילה כיון דהוי דהיתירא: