מהר"ם שיף על חולין קז:

גמ' התירו מפה לאוכלי תרומה כו'. ואפילו אם אוכלין חולין אבל לא לישראל כו' אף דנ"י משום סרך תרומה וא"כ אף כשנתיר לאכול חולין במפה לא אתי לידי תקלה שיאכל תרומה במפה יאכל ויאכל דז"א וק"ל:

גמ' והשמש מברך כו' הא דאיכא אדם חשוב כו'. אפשר ליישב מה שמביא כל הך סיומא של"ת דלמא לעולם אין חובה וכה"א דת"ש הקודם ואף דא"צ נט"י אפ"ה אמר ליה אי לאו דרב המנונא כו' דזהיר לא ספינא ליה וה"נ אסור ליתן לשמש לזה מייתי סיפא דהו"ל לחלק נמי ברישא בשמש בין אם חשוב וזהיר או לא משמע דבכל ענין אסור ומלתא פסיקא נקיט ברישא אא"כ נטל ידיו דנכלל בו זריז [ולא הוצרך לחלק בשמש גופיה בין חשוב וזריז כרב המנונא למאי דמשני] דמ"ש יודע שראוהו נוטל ידיו או מכירו שהוא זריז כרב המנונא ולאפוקי זהיר ולא נגע אבל לא נטל ידיו [דלא נכלל ביה הו"ל לחלק] וק"ל:

גמ' בין שהכוס בידו פרש"י ביד השמש. ולא ביד הנותן דא"כ לא הו"ל לתלות בנתינת פרוסה לשמש רק לא יהיה כוס בידו ויושיט ידו לקערה ד"מ א"ו מי שהכוס בידו ועושה דבר אחר בעצמו יזהר משא"כ השמש שמושיטין לו פתאום:

גמ' בין שהכוס כו'. אין הרבותא משום רוח צרדא כדלעיל [חולין דף ק"ה ע"ב אלא כדפרש"י]:

גמ' איבעיא להו מאכיל כו'. דל"ד לשמש שאינו מאכיל לפה האדם אבל מאכיל לפה שמא אסתם נותן לתוך פה תיקון רבנן כמו שפרש"י בסמוך:

ברש"י בד"ה התירו מפה כו' דכהנים זריזין הם ולא נגעו. זהירין מבעיא ליה ואולי זריזין מקודם מליגע בטומאה:

ברש"י בד"ה בלם במ"ם סתומה. משמע כאילו שולל מ"ם פתוחה וז"א ששולל סמך:

ברש"י בא"ד שהמתג ורסן מחתכין עדיו של סוס כ"ה בח"ש: