מהר"ם שיף על חולין קה.

גמ' דאמר ר"ז אין קינוח הפה אלא בפת. אליביה יש ליישב ולחם לא הביא דבאברהם ובמדרש השתא מה שלא אמר כו' ולפ"ז אין צורך כיון דויקח חמאה וחלב ובן הבקר כו' ע"כ חמאה קודם וממילא צריכי קינוח ואין קינוח אלא בפת:

גמ' איני והאמר ר"ח כו'. דא"ל לפירוש ר"ת בד"ה עוף וגבינה לאחר קינוח ונ"י דלא כלום משמע לגמרי א"צ שהייה והרי בעי לפחות שהייה מועטת לקנוח ונ"י מיהו לפ"ז למאי דמסיק נמי בין גבינה לבשר סוף סוף צריך שהייה לנ"י כמ"ש התוס' לעיל רק פריך איני מדלא חילק אם קינח ונטל ידיו א"צ שהייה ואם לאו צריך שהייה משמע דלעולם א"צ שהייה (*ש) גם סתמא דאיבעיא משמע טפי בלא קינוח ונט"י:

גמ' סכרוה אמר אשכחתינהו לכולהו איסתירי כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה אילימא כו' והשתא הו"ל למיפרך א"כ כו'. מ"מ הוצרך לפרוך מר"ז של"ת לעולם הך אילימא גופא בב"ה מדיח לחודיה מועיל ולא מקנח ולב"ש תרתי בעי לזה פריך מר"ז דהשתא צריך לפרש לב"ה בע"א אף מדיח [מיושב לכאורה מ"ש והשתא הו"ל למיפרך]. רק לא מרויח מידי דאם הוה פריך מכח קולי ב"ש כו' ממילא הוה נסתר אלא ב"ש כו' דקאמר השתא [דהוי כאילימא גופא] הו"ל [לפרוך מקולי ב"ש ו]ליעבד אלא אחר כב"ש וק"ל. ואולי עיקר המכוון לדעת פירוש דברי ב"ה שהלכה כמותן [ולכך פריך טפי מר"ז כדי לסתור הך אילימא בב"ה]:

בתוס' בד"ה מקנח כו' תרוייהו בעינן כו'. דלפירושם דמדיח עדיף א"ל ה"ה כל חד מועיל דא"כ אמאי נקיט ב"ה מדיח הול"ל מקנח דהוי רבותא טפי ועוד דהו"ל [לתלמודא] למימר [ב"ש אומרים] מקנח וכ"ש מדיח ועיין באשר"י. ולפרש"י נמי א"ל ה"ה חד סגי כיון דנקיט ב"ש מקנח צ"ל אפילו מקנח דגרע טפי דאל"כ אמאי נקיט הוא מקנח וב"ה מדיח וא"כ הו"ל [לתלמודא] למימר וכ"ש מדיח וכן בב"ה ודו"ק:

בתוס' בד"ה מים ראשונים כו' וא"ת למאי נ"מ כו'. ולענין נוהג בכ"מ ככל מצוה משא"כ חובה [דאינו נוהג במקום שאין מלח סדומית] וכמו לפירוש ה"ג [דאין פירושו מרומז במלת מצוה או חובה רק בזה דטעון ברכה ככל מצוה] דכיון דאין יודעין [מלשון חובה גרידא] מאיזה טעם הוא חובה ממילא נוהג בכ"מ משא"כ לה"ג [אף דאין מרומז הטעם מ"מ כל דבר שאינו מצוה אינו טעון ברכה]:

בא"ד אבל אחרונים לא דאמר ר"י כו'. והו"מ לאתויי מרב אידי דהכא:

בסה"ד כי אם הכשר כו'. לסלק הבשר והגבינה מהדדי ומכשיר האוכלין גופייהו ושחיטה משום דכתיב באורייתא וק"ל: