מהר"ם שיף על בבא מציעא סו:

גמרא האי גברא וכו' מעידית וכו'. הובא בח"מ סי' ק"ב ואשתמיט למהרש"ל ז"ל ביש"ש סי' מ"ג פ"ק דב"ק ואף שיש לחלק דהכא אמר ליה בפירוש מעידי עידית לא מגבינא וכו' [ובטור לא הוזכר רק שהבטיח ליתן לו מעידית] יהיה מה שיהיה מהכא נפקא להטור דין זה והו"ל להביאו אלו עלה בזכרונו:

ברש"י בד"ה ואיבעית אימא וכו' ולרבנן משלשין אותן. ברייתא דהביא הגמרא לעיל (בבא מציעא דף ס"ג ע"א) א"ל לר"נ דא"ל ר"י הוא דהא רבי יהודה אומר אף בזמן שהלוקח כו' קתני [ור"י סובר אסמכתא לא קניא] גם א"ל במעכשיו דא"כ אמאי מוכר אוכל פירות לרבנן (ו) דז"א דמ"מ אם מוכר אוכלו ליכא אפילו חד צד ברבית כיון דהלוהו על שדהו ונתן לו כל הדמים בין יפדהו או לא ליכא רבית אם הלוקח מניח ברצונו לאכול המוכר פירות ורש"י לא מיירי רק מצד הדין לא משום לא תעשה דרבית משלשין רק שהלוקח לא יניח המוכר לאכול כיון דאם לא יפדה קני לה למפרע. אבל משום דלא הוזכר לעיל שהוא שלו לאחר ג' שנים ליכא לתרוצי [דבאמת לא קני לה משום דאסמכתא הוא] דא"כ הוי רבית בכל צד שיכול לפדותו לעולם ובמשכנתא בלא נכייתא מודה ר"י כמ"ש לעיל:

ברש"י בד"ה קפיד בארעא וכו'. וקרקע אף בשוי' אין דרך למוכרה [ולכך לא נקיט דקפיד במטלטלין למוכרן אפילו בשויין משום דאף אם דעתו לשקעה היה לו למוכרן בשויין] ואפשר דלרבותא קאמר ר"פ אי קפיד בארעא אף בשוי' ולא קאמר אי קפיד בדמי למכור מטלטלין בשויין [אלא משום דקרקע רבותא אף דאין דרך למוכרה אף בשוי' אפ"ה אמרינן מדקפיד דעתו לשקעה]:

ברש"י בד"ה דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה כו' ואם אין אני נותן לך מגופה כו' תהא כולה שלך וכו'. קצת זר מי פתי לא יתן לו חלק קרקע מאשר ישקע בידו כל הקרקע. וקצת קשה מאי ענין זה לאסמכתא דקאמר אע"ג דאמור רבנן וכו' ואפשר דלא תימא כמו דלא נתקיים דיבורו במה שאמר שיהיה כולה שלו משום דהוי אסמכתא כן לא יקום דבורו שלא יכול לסלקו ממקום אחר כיון דכללו בדבור אחד ועיין בח"מ סי' ר"ז [וכן תירץ שם בסמ"ע]. וכתב הרא"ש אבל אפותיקי וכו' ואע"ג דמצי לסלוקי בזוזי [ודלא כפירש"י] דאל"כ לא מקרי אפותיקי דמעתה היא מכורה מקצת או כולו מ"מ לא חשיב דאי כיון שהמלוה אינו יכול לתבוע ממנו הפרעון ממקום אחר חשיב כקנויה בידו וכו'. ואם מגבי ליה קרקע צריך ליתן לו מקרקע [זו ולא] אחריתא ותלמידי הרשב"א כתבו פירוש אחר והובא בב"י ע"ש:

ברש"י בד"ה גבי מהאי חמרא כו'. עיין בר"ן שמפרש דעת רש"י [דאי לא אייקר כיון דלא גזים לא הוי אסמכתא]:

בתוס' בד"ה אי קפיד וכו' אע"ג דאית ליה לאהדורי וכו'. ר"ל דהא בהאי דלעיל לא קשה להו גבי שתי שיכרא קני דלמא ידע דאסמכתא לא קני ומש"ה שתי ולא איכפת ליה אלא דעכ"פ הו"ל להפך בזוזי כי היכי דליקו בהימנותיה אע"כ דעתו לשקע השדה בידו והיינו הך הימנותיה ומש"ה מקשה הגמ' מטעמא שמא אינש אסמכיה וכו' א"כ הכא דמקפיד בדמי או בארעא דע"כ צ"ל דלא שייך כאן שמא אינש אסמכיה מדקא מהדר למוכרו וכן בארעא מהדר למוכרה עכ"פ רק מחשבו בדמים יקרים לז"א היינו משום דליקו בהימנותיה אבל למכור בפחות לא:

בתוס' בד"ה התם זביני כו' ומפרש ר"ת כו'. עיין בהג"א ומ"ש בסמוך ע"א בתוס' בד"ה פירי מאי וכו':

בא"ד ורבא דהוי בעי כו'. דלפי' רש"י מחילה בטעות בכל מקים הוי מחילה ושאני הכא בהלואה משום רבית מקשה רבא שפיר אונאה והשיב לו איילונית וצריך ע"כ לחלק בין אונאה לאיילונית וקאמר ולא היא לא אונאה תיובתיה דבאונאה לא ידע כלל דאית ליה גביה שימחול וכפי' רש"י ולא הוי מחילה אפילו בטעות משא"כ הכא דעכ"פ ידע רק הוא סבור דמכר הוא אבל לפירוש התוס' דבכל מקום לא הוי מחילה חוץ ממוכר פירות דקל מטעם שכתבו וא"כ ליכא קושיא מאונאה כלל ואה"נ דפי' ולא היא לא אונאה תיובתא משום דלא ידע דאלו ידע לא הוי מחיל [והוי מחילה בטעות] משא"כ במוכר פירות דקל. או אפשר ולא היא אף למאי דלא ידע רבא אין כאן קושיא דמ"מ שאני אונאה וגרע מפירות דקל אף למאי דס"ל דטעמא משום דמחילה בטעות הוי מחילה ולא איילונית כו':