מהר"ם שיף על בבא מציעא סד:

ברש"י בד"ה א"צ להעלות וכו' ואוקימנא בחצר דלא קיימא כו' אבל כו'. לפי זה מנ"ל להגמרא לומר דקמ"ל לאסור אף בתרתי לטיבותא ומהר"ש מתרץ דכיון דליכא תרבית בלא נשך ולא קיימא לאגרא ועביד למיגר לא אסרוה אלא משום הרואים מה"ט יש לאסור נמי לא עביד למיגר ולא קיימא לאגרא ותירוץ זה לא נהירא כלל. ואפשר לומר לפי ענ"ד שרש"י ז"ל מפרש לצדדין קאמר [או חצר כו' או גברא כו'] קמ"ל אפילו חדא לטיבותא וכן משמעות לשונו בד"ה אבל חצר וכו' וד"ה וגברא וכו' דחלקן לתרתי ולא כללינהו כדלעיל בד"ה א"צ ובד"ה בחצר וכו' גם דאל"כ לא קמשמע מידי באלו הדבורים אבל תרתי לטיבותא לא מסתבר ליה לאסור וכקושית התוס' בד"ה אבל חצר וכי אסור. לעשות שום טובה וכו' והלוהו ודר בחצירו צריך כו' הוא דומיא דדר בחצירו כו' א"צ להעלות כו' וע"כ לתירוץ שני של התוס' דמחלק במדעתו אסור דוקא בחצר דקיימא לאגרא ובלא מדעת אסור אף בחצר דלא קיימא לאגרא ולא אמרינן גזירת הרואים [במדעתו]. מיהו דקדק רש"י דמחזי כרבית [משמע קצת דמשום גזירת הרואים]:

ברש"י בד"ה אבל הלוהו לא ומתני' בדקציץ ליה כו'. ולא מוקי מתני' בחצר דקיימא לאגרא דחדא לריעותא אסור מתני' בהלוהו ובהלוני אף בתרתי לטיבותא אסור או לפי מ"ש [דלצדדין קאמר דומיא דהדר] בהלוני דומיא דהדר כו' שלא מדעתו בחד לטיבותא אסור ובהלוהו בתרתי לריעותא אסור כדלעיל אי ממתני' ה"א וכו' ועיין:

בתוס' בד"ה האי קרוב וכו' כיון דאין הפירות שלקח בעין אין ניכר וכו'. כצ"ל:

בא"ד וכן משמע לקמן וכו' ורבנן דיהבי זוזי אחמרי כו'. מקשין מאי ראיה היא זו דכבר כתבו לעיל בד"ה אי תקפה דאצטריך טעמא דמעיקרא חלא וכו' ובתקפה לא אצטריך טעמא ובתחלת הדעת הייתי ר"ל דזה כתבו לפי סברת המקשן דמקשה האי קרוב לשכר וכו' וסבירא ליה אסור אם לא מקבל עליו תקפה [ולעיל כתבו כן למסקנא דאביי בעל כרחך צריך לומר כמו שכתוב לעיל] וזה אי אפשר לומר דמאי וכן משמע לקמן מדקאמר טעמא מעיקרא וכו' לפי סברת הה"א או מאי ראיה דלמא בתקפה לא אצטריך טעמא כמ"ש תוס' לעיל גם מ"ש ומיהו נראה דפוסק וכו' דומיא דפוסק על שער שבשוק וכו' ומ"מ לא קשה כו' מאי קשה על רב שרביא שיקשה על מתני' דלמא אינן שוין [ואינו דומיא דפוסק כו']. ויש מפרשים ממשמעות לישנא ואחלא הא לא יהבו דמיותר דהא על כל קלקול נמי לא יהבי ולא הול"ל רק (כיון) [אף] דחימוץ שכיחא הוא מעיקרא דחלא חלא וזהו דוחק: ולי נראה שיעור דבריהם ופוסק עמו על הגדיש וברייתא וכו' דמיירי היתר פיסוק ביש לו שהפירות בעין והדרא קושיא לדוכתיה עז"א שבאמת היתר פיסוק דיש לו ואין לו ביצא השער אינן דומיא ואם מתקלקל וכו' וכן משמע לקמן אף לפי האמת דהיכא דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה אפ"ה חינו דומיא וצריך לקבל עליו קצת הפסד דהיינו הפסד דשכיח מדצריך בחלא לטעמא דמעיקרא חלא וכו' וכמ"ש התוס' לעיל דהיזק דשכיחא אף דמקבל עליו יוקרא וזולא הוי רחוק להפסד [וביצא השער ואין לו אינו מקבל שום הפסד ולא הוי דומיא] וע"ז כתבו ומיהו נראה וכו' בשום ענין אף בהיזק דשכיח ומ"מ לא קשה וכו' [מהך דיהבו רבנן משמע דמקבל היזק דשכיח] ואין איש מתחזק עמדי: ומהר"ש נכנס דרך עקלתון לעיל במ"ש התוס' ד"ה אי תקפה וא"ת מאי צריך וכו' דאפילו בתקפה דליכא למימר הכי שרי להתנות כו' כתב אע"ג די"ל דאשמועינן התם דשרי בלא תנאי מ"מ כיון דבקל יוכל להתנות אי תקפה ברשותך הוי ליה להתנות כך ולקבל עליו יוקרא וזולא וק"ל עכ"ל ובמ"ש התוס' הכא יש לו מותר איכא למימר אם נתקלקל כו' משמע דקלקול אחר וכו' כתב וז"ל ולאביי דהתיר אפילו אם לא קיבל עליו קלקול תקפה היינו דקיבל עליו הפסד זולא משא"כ התם דלא קיבל הפסד זולא להכי בעי לקבולי הפסד אקלקול ומיהו לפי"ז קשה מאי קשיא להו לעיל למה ליה התם טעמא דמעיקרא חלא חלא תיפוק ליה דאפילו תקפה וכו' דהא כיון דמיירי התם דלא קיבל הפסד זול צריך לקבולי הפסד הקלקול של תקפה ולהכי הוצרך למימר דקלקול של חימוץ הוי מקח טעות דמעיקרא חלא וכו' ודו"ק עכ"ל לפענ"ד טעה מתחלה ועד סוף:

עוד כתב במ"ש התוס' וא"ת תקשי ליה אמתני' וכו' כתב וז"ל צ"ע למאי דלא מסקו אדעתייהו לחלק בין הך דהכא ובין הך דיצא השער פוסקין וכו' טפי ועדיפא הו"ל לאקשויי נמי לאביי דאפילו לא קיבל עליו אפילו זולא לישתרי כי הך דיצא השער פוסקין דפוסק עמו כשער הגבוה דכל אחריות על המוכר ושרי וכו'. ה"ה דהו"מ לאקשויי למאי דלא מסקו אדעתייהו חילוק של בעין היאך הבין ר' שרביא מאי קמ"ל [אביי] טפי ממתני' לקמן במתני' (בבא מציעא דף ע"ב ע"ב) רק עדיפא מקשו ומ"מ לפי תירוץ של תוס' מתורץ עיין בהג"א כאן [שמחלק בין אינו בעין לענין זולא] וכן צ"ל במ"ש לעיל בד"ה אי תקפה דאסור אי אמר אי זולא ברשותך וכו' כמו גבי עיסקא וכו' היינו דוקא היכא שנותן לו על חביות ידוע [דכיון דהוא מבורר אי הוי מקבל גם הזולא היה כאגר נטר ודומה לעיסקא] אבל לקמן אינו פוסק על הגדיש (ג) דמיירי באין לו מותר וגבי עיסקא משום דהלואה אסור טפי וצ"ע:

בתוס' בד"ה ולא ישכור וכו' וצריך לדחוק לפירושו לרבא וכו'. דמוקי לפלוגתייהו ברבית ע"מ להחזיר וצד אחד לכ"ע אסור והתם קאמר הא דרבית ואינו רבית ר"י ובלאו ר"ת י"ל דרבא מודה דמן התורה ס"ל לר"י צד אחד מותר וכמ"ש תוס' לעיל וצריך לדחוק דאע"ג דהאי תנא ס"ל כן דצד אחד שרי אפילו מדרבנן מ"מ כל כמה דלא מצינו בהדיא שאמר ר"י כן דמצינו למוקמי פלוגתא בע"מ להחזיר [ס"ל לרבא] דלית לן למימר דהוא התנא שסובר כן [והא דקאמר התם הא ר"י לאו אליבא דרבא וכ"כ מהר"ם]: ומ"ש דבפרק השולח ע"ש:

בתוס' בד"ה אמר ר"נ כו'. מהר"ש מאריך כאן בדברים שאין צריכין ע"ש בגמ':

בתוס' בד"ה אבל כו' ועי"ל דדוקא לדור שלא מדעת כו'. ומ"מ שפיר קאמר לא"ד הלויני אבל הלוהו לא [אף דהלויני הוא לדעת] דפשיטא דגרע אם קצץ מתחלה דפי' בהדיא בשביל רבית משלא מדעתו שאינו רק נראה כעושה וסומך עליו משום הלואתו: