מהר"ם שיף על בבא מציעא סב:

גמרא וכי אין לו יין מאי הוי אחר שיצא השער ליין כדפי' רש"י כתב הר"ן הכי משמע ליה דמתניתין ביצא השער ליין נמי איירי דאי לא פשיטא דהא תנן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער כו' ולפי"ז יש ליישב קצת הא דמייתי מתניתין ולא מקשה ממתני' דהכא דשרי גבי חטין דדלמא משום דיצא השער אבל ודאי הא א"ל כלל דאי לא יצא השער ליין אפילו יש לו אסור דז"א כדמוכח לקמן בהדיא [וכדקתני היה הוא תחלה לקוצרים כו'. ] וכן לעיל בתוס' בד"ה לספק סלתות:

גמ' אי דלא כאיסרו וכו' אפילו יש לו נמי. דלא מסתבר לומר לקושטא דמלתא מתני' כיון שבא מכח פיסוק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר שרי טפי מכאן שבא מכח הלואה [רק דרבותא הוי כמ"ש תוס' לפירוש רש"י]:

גמ' אי אית ליה חמרא כו' פירי יהיב ופירי שקיל. לשון הנ"י דאע"ג דלא יהיב ליה אלא דינר זהב ושקיל חמרא בל' הא יהיב ליה נמי חטין דשוה ל' וכיון דפירי יהיב ופירי שקיל לית לן בה ואע"ג דסוף סוף זה לא שקיל אלא דינר זהב וזה שקיל חמרא שוה ל' אלא דחשבינן הני זוזי כהעמיד מלוה ע"ג פירות והא הלכתא הוא דמותר והלכך מעמידין אותן ל' שעל פירות כשער שבשוק והוא דיש לו (ע):

גמ' הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרים מעיקרא נמי כו'. ולא מקשה מעמדו בל' דינרין דזה אין ליישבו [ולהכי מסדר קושיתו מקודם מהיכא דאפשר ליישבו] ומקשה בסוף מוקדם [מבדינר זהב וכן השער] או דלמא עמדו בל' וכו' נמשך אדלעיל [ר"ל אשעה שלקח ממנו חטין בדינר זהב קאי דאז עמדו בל']:

ברש"י בד"ה מתני' בבא לחוב כו' שלא נתן לו זה המוכר וכו'. כאלו הבין המקשן שנתן המוכר ללוקח דמי החטין וכן משמע באמת מלשון המתרץ בבא לחוב בדמיהן עסקינן ובמקשן מפרש רש"י והוא חייב לו החטין או המעות הרי הוא כפוסק וכו' וכן משמע שהבין המקשן דאי ידע שיש חילוק [בין בא לחוב רק שהבין שנתן לו המוכר דמי החטין] אין כאן מקום קושיא דריהטא דמתני' משמע דביין פסק בחוב דמי החטין וקושיתו איין קאי לפירש"י גם מדהביא רבה כדתני' וכו' אלו הוי ידע [המקשה] שיש חילוק (כן) [רק רבה] מפרש מתני' דאיירי בבא לחוב לא הו"ל למייתי ראיה ע"ז ואפשר דכולהו איתנייהו ולא ידע כלל דלמא סיפא איירי נמי בכי ה"ג [שנתן לו דמי החטין] ואת"ל דבהקפת החטין מ"מ לא ידע חילוק או התרצן מסופק במקשן מאי דעתיה ומפרש לו תרוייהו. ולפי' התוס' לא מיושב שפיר למה מביא כדתניא לפי מ"ש וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב כו' (פ) וגורע בהבאת הברייתא [דקתני אע"פ שיש לו]:

ברש"י בד"ה דלא כאיסרו כו' יקנה לו עכשיו בשוק במעות שקיבל כצ"ל. אבל הכא אע"פ שיש לו בביתו אסור:

ברש"י בד"ה מותר שהרי כו' ובד"ה הא בדינר זהב כו' מעיקרא אוקמיני' ברבית כו'. דאע"ג דטרשא שרי למכור סחורה בהמתנה יותר מדמים ובלבד שלא יפרש כדלקמן (בבא מציעא דף ס"ה) מ"מ הכא דמתחלה היה [רוצה להיות] נושה כו' [דקאמר הלויני] אסור או בלא"ה היכא שיצא השער אסור דר"נ [דאמר טרשא שרי] איירי בדבר שאין שומתו ידוע כמו שכתבו התוס' בסמוך דף ס"ג ע"ב בד"ה דאמר ליה יהיבנא לך כו':

בתוס' בד"ה לקח וכו' וכי לא ידע דאסור לפסוק וכו'. אין נראה לפרש דמכח סברא בחוץ מקשו שהיא סברא פשוטה חדא דא"כ לפי פירושם לא הו"ל לרבה לסיים כדתניא וכו' ולא הול"ל רק לחוב בדמיהם עסקינן ועוד דלקמן (בבא מציעא דף ס"ג ע"ב) איתיבי' ר"פ ור"ה לרבא כולם אם יש לו וכו' דש"מ דלא ידעו חילוק בין הלואה לזביני אלא כיון דידע היתר ברישא בחטין משום דנתן לו מעות האיך לא ידע לחלק ועוד (צ) למאי דלא ידע לחלק אמאי לא מקשה מ"ש רישא מ"ש סיפא וכו' ועיין וז"ש [בסמוך לפירושם] ועיקר קושיתם מכח חטין וכו' דמ"מ גם מיין מקשה וכן נקטו בלשונם וכי אין לו יין וגם חטין מאי הוי וכו' ומהר"ש כתב הכי פסיקא להו מדקאמר אע"פ שאין לזה למוכר יש לזה ויכול לקנות ממנו עכשיו בדמים דלא שייך למימר הכי בפוסק עמו בחוב שיש לו עליו [וגם עליו קשה כל מה שהקשה לעיל]:

בא"ד ומשני בבא לחוב כו' ומיד הו"ל למיפרך כו'. וא"ל למה באמת דוחקו לפרש בהלואתו נפרש אסור איין ולקח כפשוטו ונקיט רישא לרבותא דמשמע ליה פשטא דמתני' אסור קאי אכולהו:

הפשט ברי"ף כפי' התוס' ודילג מלת יין וכי אין לו מאי הוי כו' וגריס ומאי לקח וכו':

בא"ד וא"ת וכו'. למסקנת תירוצא דרבא הקשו אבל קודם המסקנא היינו קושית אביי מאי אריא אין לו כו'. דא"ל דמקשו למה תלי אביי קושיתו אברייתא אף זולת הברייתא קשה דאביי מקשה אף אחטין אפילו יש לו חטין ויין דע"כ צ"ל הכי [דקושית אביי אחטין] דאל"כ קושיא דאביי וכו'. (עיין כאן היטב כי חבל על דנמחק כאן איזה תיבות מהכתב המחבר) (ק):

בתוס' בד"ה אע"פ שאין לזה כו' דאע"ג דלא משך כו'. יותר הו"ל לתפוס ביש לו ועיין:

בתוס' בד"ה הרי שהיה נושה כו' שלא פטרו ממנה כו'. כתב מהר"ש וכדאקשינן מאי אריא אין לו כו' ליכא למימר דמתני' דהכא איירי שפטרו מהחוב דא"כ כיון דמעות קונות בכי ה"ג אפי' אין לו נמי מטעמא דאע"פ שאין לזה יש לזה ע"כ ויותר נ"ל דמאי דוחקיה דמתני' לאשמעינן דין של איזהו תרבית כשפטרו מהחוב ואין לו לוקמא כשלא פטרו ואף כשיש לו דומיא דברייתא ועיין: