מהר"ם שיף על בבא מציעא ס:

ברש"י בד"ה זבין קנה אותי כו' דעבד עברי אסור כו' שאין היובל נוהג. אבל מדקאמר רבא ויהיו עניים בני כו' אינו מוכרח דלאו ישראל הוה [דלא היה עני כ"כ] וק"ל:

ברש"י בד"ה ויהיו עניים כו'. משנה היא. ונקיט לשון המשנה דאל"כ הול"ל בני ביתי:

גמרא ותסברא דאיכא נשך וכו' ותו תרבית כו'. א"ל אם הלוהו שידור בחצירו והוא גברא דעביד למיגר ולא קיימא לאגרא או קיימא לאגרא ולא עביד גברא למיגר דיש נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ועיין (ל):

גמ' ולא חלקן הכתוב וכו' נראה דרבא למסקנת הת"ר דבסמוך שיש גז"ש דלאו דקאי באוכל קאי אכסף ובכסף קאי אאוכל א"כ הו"ל לכללינהו בלאו אחד ובשלמא אי לאו דקאי באוכל לא קאי אכסף וכן בהיפך אינו קשה שהתורה יכלול כל שס"ה לאוין בלאו אחד גם קושית למה חלקן אינו תלוי במה דכתב לשון נשך ותרבית דאף אם בלשון אחד מ"מ למה חלקן בב' לאוין כמ"ש התוס' בד"ה למה חלקן ואף שלישנא דגמרא דבסמוך אלא אם אינו ענין לנשך כסף תנהו ענין לרבית ולא קאמר כפל נשך כסף מורה עוד לאו אחד משמע קצת דתלוי בשינוי לשון וכן משמעות רש"י דעובר על מפני שנושך ועל שמרבה ממונו מ"מ לא משמע שתלוי מידי בזה ולכך קאמר בסמוך אין לי אלא נשך כסף וכו'. דאי משום דחלקן אין בכך כלום דרצה התורה שבאוכל יעבור על לאו זה וצריך להתרות בו משום לאו דבתרבית וכו' רק אחר דילפינן גז"ש צ"ל הא דחלקן משום ב' לאוין ומ"מ אלו ישנו נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך [והגז"ש מורה דגם בכסף עובר משום תרבית בגוונא דליכא נשך וכן באוכל נשך היכא דליכא תרבית] לא היה קשה לערבינהו [כיון דשני מיני איסורים הם] ועיין:

ברש"י בד"ה לרבית דאורייתא וכו' כדכתיב מרבה הונו בנשך ובתרבית. פירש מהר"ם ז"ל דרש"י מפרש הון לשון כסף דוקא דלא שייך ביה ריבוי אלא דרך הלואה דלא שייך בה מקח ולכן מייתי הפסוק משלי סי' כ"ח ויותר נראה דראייתו מדכתיב מרבה הונו בנשך ונשך ע"כ בהלואה הוא כדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכתיב ביה מרבית: ויתורא דאל תקח מאתו נשך ותרבית עיין במ"ש בהלכה שאח"ז:

ברש"י בד"ה ת"ל לא תשיך וכו'. לשון מהר"ם ז"ל משמע מפירושו דהא דקאמר בברייתא אח"ז אין לי אלא בלוה במלוה מניין וכו' לא קאמר זה אלא בשביל רבית כסף אבל נשך באוכל שמעינן שפיר אפילו במלוה בלא גז"ש אלא מדכתיב נשך אוכל בלוה א"כ שמעינן דשייך לשון נשך באוכל א"כ ה"ה במלוה והיינו מ"ש רש"י ומיהו ש"מ וכו'. ר"ל כיון דשמעינן דשייך לשון נשך באוכל א"כ ה"ה דבמלוה הוי נמי נשך באוכל ודיוקא דרש"י מדהתחיל תנא דברייתא בקרא דכתיב גבי מלוה את כספך לא תתן לו בנשך וקאמר נשך באוכל מניין ר"ל גבי מלוה ומייתי קרא דנשך אוכל דכתיב גבי לוה ולא קאמר עלה אין לי אלא גבי לוה וכו' כדאמר בתר הכי גבי רבית בכסף א"כ משמע דמהאי קרא דנשך אוכל דגבי לוה שמעינן נמי גבי מלוה ע"כ. ואח"כ כתב בתוס' ד"ה אם אינו ענין כו' [בע"א וכאשר יעתיקנו בסמוך בדבור הנ"ל]:

בתוס' בד"ה למה חלקן כו' ובנשך לא תתן אכלך וי"ל וכו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה נשך באוכל וא"ת וכו'. לפי מ"ש בסמוך בד"ה אם אינו ענין וכו' אין כ"כ קושיא דתרוייהו [נשך בכסף ואוכל] מלא תשיך נלמד ונשך אוכל לגז"ש אתיא [לחייב גם במלוה] בין רבית [כסף] ובין נשך [אוכל] ורבית כסף בלוה גופיה מאוחר בפסוק וק"ל: