מהר"ם שיף על בבא מציעא מז:

גמרא תנן אבל אמרו מי שפרע. מקשה מקודם מסיפא ואח"כ מרישא יתישב עם מ"ש התוס' בד"ה דברים ואיכא בהדייהו כו' [דבל"ז אין מקום להקשות וכקושית התוס']:

בתוס' בד"ה נשרפו כו' הקשה ריב"ן כו' ותי' כו'. בתוס' עירובין ס"פ חלון הקשו לפירוש ריב"ן א"כ כשנתן הלוקח מעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיון דאין המעות קונות לו ובלא"ה י"ל לא חיישינן להכי דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות אבל לתירוצו נמי לא היה למיחש שמא יאמר הלוקח נשרפו חטיך דלא שכיח שיאחר הכסף אחר משיכה כיון דמשיכה לחוד לא היתה קונה ע"כ. וע"ל בתוס' ס"פ המפקיד [בד"ה מאי אריא הוציא שם לא הקשו זה לפי' ריב"ן דוקא. וע"ש מה שתירצו]:

בתוס' בד"ה אי אמרת כו' דאף לר"ש אית ליה דר"ח כו' דלרבנן ור"ח שניהם חוזרין כו'. צ"ל דודאי עובדא דפרזק כו' ופסק דיכול לחזור בו מדהביא אבבא דר"ש משמע דגם ר"ש ס"ל הך ומ"מ ר"ח גופי' בהכרח ס"ל אף בלא נשרפו ואפילו בחד תרעא יכול לחזור מדתלי משיכה דלקוחות שהלוקח יכול לחזור בו במשיכה דמוכר ובנשרפו אדרבה עיקר התקנה היה לפי' ר"ת שהלוקח יכול לחזור בו וע"י כן יהיה טרח ומציל לא משום דהמוכר יחזיר משום ריוח שיתיקרו והול"ל כשם שתקנו משיכה בלקוחות כו' אבל בחד תרעא תחלת התקנה היה במוכר שהכל בידו ועיין דלכאורה הפירוש תמוה דהא ר"ח בחדא כללינהו ובחד תרעא צריך לקבל מי שפרע ואפילו ביוקר וזול כעובדא דזבין מלחא ואוקיר ובעובדא דהתם דהוי כנשרפה א"צ לקבל מי שפרע ועוד מ"ט נאמר בחד תרעא יכול לחזור לרבנן שניהם [והול"ל דרק המוכר חוזר מפני שהכסף בידו וכר"ש] ובזה י"ל דכיון דחכמים הפקיעו קנין המעות לא פלוג בתקנה אבל לר"ש למה ביוקרא וזול שניהם יכולין לחזור כיון דבחד תרעא לוקח אינו יכול לחזור וצריך ליתן טעם: ולפירוש תוס' אא"ב דגמרא קאי אפלוגתא דחד תרעא וניחא המוכר משום שהכל בידו ולא לוקח כדין תורה אבל למ"ד משיכה מפורשת וכו' שניהם יהיו יכולין לחזור:

עתה אכתוב קיצור מחלוקת המאור והמלחמות הרי"ף כתב שמעינן מהא דכמה דלא משכיה לוקח לזביניה ואיתניס דלמוכר איתניס ואית ליה ללוקח למימר תן לי את מקחי או מעותי וכו' וע"ז כתב [הרז"ה] שאם אינו בעולם דנאנס או אבד או נשרף כיון דקי"ל מעות קונות ד"ת אינו יכול לחזור בו אלא כ"ז שהוא קיים והאי דאמרינן ד"ת כו' [שלא יאמרו נשרפו חטיך כו' אף דגם עתה יוכל לומר נשרפו דאחר השריפה אין הלוקח יכול לחזור. פירושו דיטרח ויציל] כי היכא דאי מתרמי ליה רווחא ליהדר ביה והיינו דאמרי' עיקר המשיכה לא תקנוה אלא במוכרין ואגב מוכרין תקנוה ללקוחות [לרבנן] דאלו לדברי הרי"ף עיקר תקנת המשיכה ללקוחות היה [כדי שיטרח ויציל שלא יחזור בו הלוקח] וראיה מיהיב יתמי זוזי אפירי וכו' [בגיטין דף נ"ב] ועוד מעובדא דפרזק וכו' טעמא דאתי מקמי אונסא אבל לבתר אונס לא יכול למימר הכי דאלת"ה למה ליה להאי גברא לערעורי עד אונסא לשבקיה כדקאי ואע"פ שנוכל לומר מעשה כך היה מ"מ לא הו"ל להגמרא להביאו [אלא לאורויי דדוקא מקמי אונסא הדר] והאי דפרק אותו ואת בנו בארבעה פרקים משחיטין את הטבח בע"כ כו' לפיכך אם מת מת ללוקח ופריך והא לא משך וכו' [אף דלאחר שכבר מת הוא. משמע דאפ"ה מצי לוקח למיהדר] התם זיקא בעלמא שקיל וחשיב המקח קיים [כיון שהבשר קיים] וכו' ע"כ והשיגו הרמב"ן שעיקר התקנה שיחזור בו המוכר שהכסף והפירות בידו כדברי ר"ש ובכך די לנו לפי שיטרח ויציל הואיל ויכול להשתכר בו כפירש"י ז"ל וזהו שאמרו בגמרא אלא לר"י מאי איכא בין ר"ש לרבנן כלומר במאי טעמא פליגי רבנן עליו ופירשו שחביריו של ר"ש חולקין ואומרין שהשוו חכמים מדותיהם ואמרו ששניהם יכולין לחזור בהם שכדרך שתקנו במוכר וכו' וכ"ש שיטריח ויציל וא"ל מפני מה לא אמרו שיכול הלוקח לחזור ולא המוכר שהרי עיקר התקנה שיחזור בו המוכר שכספו ופירותיו בידו כר"ש ובהכי סגי לן דודאי יטרח ויציל ולא אמרו שיחזור בו הלוקח אלא להשוות המדות תדע ששניהם חוזרין שאם אתה אומר אין הלוקח יכול לחזור בו כשנשרפו א"כ לרבנן אמאי יטרח ויציל אי משום שמא יתיקרו ויחזור בו והלא יש לחוש שמא יוזלו ויחזור בו הלוקח ונמצא מפסיד בהצלתו והזול מצוי בפירות כמו היוקר שהרי הוא מוכרן עכשיו ואינו ממתין לשמא יתיקרו שיותר הוא חושש שמא יוזלו נמצא שאפשר שיפסיד בהצלתן ולמה יטרח בהן והוא קרוב להפסד כשכר [בשלמא] לר"ש כיון שאם הוקר מוכר חוזר בו ואם הוזלו אין הלוקח יכול לחזור איכא רווחא וטרח ומציל אבל לרבנן ליכא רווחא כו' ועוד האריך. ובדברי רש"י ד"ה כך תיקנו משיכה ללוקח וכו' מטין לענין דינא לדברי המאור (ה). עיין בהגהת אשר"י: