מהר"ם שיף על בבא מציעא מב:

גמרא ואי דשהה שיעור לאתויי ליה כו'. [ה"ה דהומ"ל] אי בא מהרה שהיה של פקדון סמוך ושל בעה"ב רחוקים דדוחק לומר דאז פשע [השליח] דאי גם הסמוכין שלו אמאי אמר ליה תרמיי' מרחוקים [דסוף סוף הבעה"ב גלי אדעתיה דניחא ליה]:

ברש"י בד"ה משלם בקרא וכו' הלכה כר"י וכו'. וכ"כ התוס' שהיה מספקא ליה אי זה דומה לשוכר פרה וכו' ופשיט דדמיא לדר"י והא דמשלם בזול דינא הוא ולפירש"י עדיף טפי דפשיט כיון שאין כאן פשיעה כ"כ עשה פשרה ולא נתחוור לי שפיר דהא לעיל כתבו דטעמא דר"י הוא משום דאמר ליה דל אנת ודל שבועתך וכיון שאין השוכר יכול לפטור עצמו מן המשכיר אלא בשבועה יכול לומר דל אנת וכו' וכן עדים [יכול לומר דל עדים] אבל היכא דליכא למימר הכי משלם לשוכר כגון היכא דהוי [המשכיר] גופיה אצל המיתה כמ"ש לעיל (בבא מציעא דף ל"ה ע"ב) בד"ה תחזור פרה וה"נ ליכא למימר דל אנת כו' אם לא שיאמר דל טענתך שהרי יש לספסר תביעה על היתומים והן יכולין לפטור עצמן מן הדין אך הוא אומר אי אפשי כלל בטענת' ואשתעי דינא בהדי בקרא משא"כ לעיל אי הוי גופי' בשעה שמתה אין כאן תביעה כלל על השוכר ועיין: ומשלמין דמי בשר בזול. המאור פירש פירוש אחר משום דלשחיטה היה עומד והיה נגוד וכחוש דלא הו"ל ככי ושיני ואין אדם לוקח בשרו אלא בזול מכל שאר בשר ולא הוי ה"נ פשרה כלל וכתב הרמב"ן ז"ל דאין זה נכון דכל בזול פחות ממה ששוה בשוק הוא ואם נותן לו כמו שאדם לוקח בשרו של זה אין זה דמי בשר בזול אלא בשויו הוא והעלה כפירוש התוס' שמשלם כשער של עכשיו שהוא שער הזול כיון שלא היה יכול להמתין וק"ל:

לעיל בעובדא דקרטליתא כתב הרא"ש ולא מחייבין לאשתבועי דלא אמר לה דלאו דידיה הוא אע"ג שטענה זו גורמת כל הפטור דמי יזקיקנו לו לידי שבועה זו שאין המפקיד יכול לטעון אלא שמא אמר לה והיא טוענת ודאי שלא אמר לה וגם בנה אמר כן ע"כ. וע"י גלגול שבועה דאותיביה בקרטליתא לא משבעינן לה הואיל וגם בנה אמר כן ובלא"ה עיין בסי' צ"ד [ס"ב דאין מגלגלין טענת שמא של תובע אלא במה שיש רגלים לדבר] (ח) והא דמשבעינן לספסרא שלא ידע פירש הרא"ש דקרוב לודאי הוא ספסרא בקי במומי בהמה גם עיין בהם ודמיא לסלע שנפל משנים וכו' רק איפכא קשה וז"ל הרמב"ן במלחמותיו והתימה למה הוא חייב הרי הוא כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור שכיון שאינו יודע אם נתחייב באותה שמירה אם לאו פטור הוא כענין מה ששנינו שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה והלה אומר א"י חייב והוינן לה מנה לי בידך והלה אומר א"י הוא דפטור ואוקמוה כגון שיש עסק שבועה ביניהם וה"נ אמאי נוטל כלל זהו שאלה [ור"ל שהבקרא יאמר א"י אם אני חייב לך דדלמא אתה היית יודע וא"כ אין אני חייב בשמירה. זה היה במוסגר] והתשובה בזה שכיון שהבקרא בשעה שמתה ש"ש לספסר הוא ע"ד תחזור פרה לבעלים והרי לא שמר כראוי ונתחייב מעתה בתשלומין וזו אינה דומה למשנתנו דהתם א"י שהוא שואל עליו בשעת אונסין אבל זה מודה בחיוב שמירתו ואין טענת פשיעת הבעלים פוטרת לו כלום בשמא [ידע] אבל מחייבין את הבעלים שבועה שזה כלל גדול בדין כל שנוטלין ממון בדבר שאין הלה יודע נשבעין ונוטלין ע"כ. וז"ל הר"ן ואינו יכול לומר הבקרא איני חייב לך כלום דהא אומר מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור שהרי מת השור קודם ששילם הספסרא ליתומים דא"כ כבר נתחייב הבקרא ליתומים ואינו יכול לפטור עצמו בספק זה לומר שמא ידע הספסר משום דהספסר במקום יתומים קאי כיון ששילם להם ואין היתומים רשאין לעשות סחורה בפרתו שלו וחוזרת לבעלים הראשונים הלכך דמיא למנה לי בידך וזה אומר איני יודע אם פרעתיך ע"כ. ויש להרמב"ם פירוש אחר בשמעתין עיין בח"מ סי' רל"ב ובב"י [שהרמב"ם פוסק שהספסר פטור מלשלם ולכאורה לא משמע כן מהאי עובדא] ותמצית הפירוש הוא דכד אייתינן ספסרא הוי מרא דתורא פטור דלא הכיר [במום השור] ולא אמרינן מ"מ הטעה אותו וצריך לשלם דהו"ל [ללוקח] לאודעינהו דהיה לו לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה הספסר מחזיר לבעלים הראשונים ולית לן לספוקי אלא אי משלם אפוטרופוס או בקרא ואמר היכי נידייני' וכו' נימא לאפוטרופוס וכו' לימא לבקרא וכו' ולא אמר נימא למוכר כו' מש"ה אסקינן משתבע ספסירא דלא ידע ומיפטר ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול דש"ש דיתמי הוא: ותשובת הרא"ש דביצים וכו' [שפסק דאם הביצים מוזרות צריך המוכר להחזיר ללוקח וכתב הטור שזהו דלא כרמב"ם] לא דמיא להאי מלתא כלל כמ"ש הרב ב"י ז"ל שאין דרכן של ביצים [לבקוע אותן] ובעיניו פשטא דמלתא כן הוא [כפירוש הרמב"ם] ובעיני הוא דוחק גדול בפשט הלכה והוא נגלה דלפי"ז ספסירא או מוכר בעה"ב וליתא קמן דנשלם מניה שוין הן ולעיל הקשה מאי מספקא ליה סוף סוף בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני: ויש עוד להראב"ד דרך אחר הביאו האשר"י שלא מדינא דתחזור פרה לבעלים הוא אלא מטעם דכ"ז שלא ידעו היתומים אין המקח קיים דשמא הוא בעל מום ועומד השור לחזור לבעלים ויחזיר להם הדמים צריכין הן לשומרו עד שיחזירוהו לבעלים שנמצא היתומים שומרי שכר על השור בשביל מעותם (ט):

ברש"י בד"ה מהא רמי וכו'. ואח"כ מתחיל הדיבור מאידך של פקדון:

בתוס' בד"ה כל המפקיד וכו' שלא פשעה. דאותביניה בקרטליתא שהיא שמירה כראוי למאי דסברה שהוא מעות הניתן להוצאה שהוא של בנה דאל"כ (י) למה תשבע הא איהי לא ידעה דשל פקדון הוי ואף אם פשעה מה יש לו דין עלי':

תוס' בד"ה נימא כו' וקשה כו'. לכאורה י"ל דהתם איירי במינוהו ב"ד כדקתני ואם הוחזקו נגחנים ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס כדבסמוך והכא איירי במינוהו אבי יתומים אך סמכו אירושלמי: