מהר"ם שיף על בבא מציעא לד.

גמרא איכא ביניהו קושיא דר"ז. אפשר דנ"מ לדינא בשבח גיזות וולדות שלאחר שנגנבה דללישנא דסמוך לגנבה הוא לשומר וי"ל קושיא דר"ז וצ"ל נעשה כא"ל חוץ כו' עיין באשר"י (ח):

גמ' תנן שילם ולא רצה כו' לא שילם לא. ודאי דהומ"ל דה"ה לא שילם ונקיט שילם לאורויי לאביי כו'. [כמ"ש התוס' בד"ה אלא] רק רוצה לדייק בע"כ דתיקשי סיפא כו':

גמ' שואל שאמר הריני משלם כו'. ובאחריני לא סגי ליה לומר לישנא דהריני משלם לאשמועינן דינא דאפילו אמר פשעתי:

ברש"י בד"ה נעשה כא"ל כו' שיהיה ספק כפל כו'. לפי"ז לא קשה מאי פסקת כו':

ברש"י בד"ה נעשה כאומר לו בשעה שמסרו לו כו' סמוך לגניבתה כו'. לא שזה מהני מידי לצורך הקנין רק מפרש ליה אימת נעשה כא"ל כו' ובבנים דבסמוך כשמת והבנים הניחו הפרה בידו צ"ל נעשה כאומר לו באותה שעה כו'. ובאמת אין צורך רק נעשה כא"ל קודם הגניבה לכשתגנב ותשלימני סמוך לגניבה קנויה לך:

בתוס' בד"ה דלמא כו'. קידם שיבאו עדים [דליכא למימר שלא יהיו עדים כלל] דאי משתכח גנב משמע ע"י עדים:

תוס' בד"ה אלא מהא כו' אבל אם אמר הריני משלם אם נשבע כו'. והאשר"י כתב אבל אם רצה לשלם אע"פ שכבר נשבע כו' ודיוקא דרבא מסיפא הכי משמע נשבע ולא רצה הא רצה אע"פ שנשבע אבל בגמרא שם איתא הא שילם כו' ואפשר ששילם דרישא הורה לנו זה דדוקא שילם הוא דמקני ליה כפילא אע"פ שנשבע תחלה ור"ל [במה שאמר בסיפא נשבע] ולא רצה לשלם הא רצה לשלם ושילם וכן ע"כ צ"ל לאביי דדייק מרישא דדיוקא הא רצה לשבע אע"פ ששילם ולכ"ע אמרינן בסמוך פשיטא אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם מקני ליה כפילא וצ"ל ע"כ הא רצה ונשבע כו' ועיין: