מהר"ם שיף על בבא מציעא ל.

גמרא פשיטא האי עשה והאי כו'. עיין בר"ן מה שהקשה מהא דלעיל המתין לה עד לאחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל דאין כאן עשה אלא בשנטל ואפ"ל דה"ק אם מקיימו הוא מקיים עשה ויאמר אני אקיים העשה ואלך בבה"ק לז"א האי עשה וכו' (ש) וכן לקמן באמר לו אביו [אל תחזיר מנין שלא ישמע כו' ת"ל אני ה' ופריך למה לי אני ה' האי עשה דכיבוד והאי ל"ת ועשה לא תוכל להתעלם והשב תשיבם. פירושו נמי לכשיקיים הוא מקיים ג"כ עשה] (ת) ולי היה נראה [עוד] שודאי ליקח מתחלה לטפל בה להא לא צריך קרא דמתחלה אין כאן אלא לא תעשה גרידא ואין ל"ת מדחה כמ"ש רש"י אלא להא אתיא קרא שאם התחיל לטפל בה ושדי קלא בה כדבסמוך והוא בבה"ק שאינו חייב לטפל בה משום השב תשיבם לז"א האי עשה כו' (א). ומשני דאתיא לזקן ואינו לפי כבודו שאינו חייב להתחיל וע"ז אמר רבה אם הכישה נתחייב בה ומ"מ אין זה מחוור בעיני מכמה טעמים ואחד מנהון הוא שהטעם דהכישה לא משום השבה נתחייב רק מדין מיחייב בה וקיימא ברשותיה ודוקא בבע"ח [דאנקטינהו נגרי ברייתא] וכמ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף כ"ה ע"ב) בד"ה ואם נטל לא יחזיר ועיין. ור"ן מתרץ בע"א ע"ש:

בתוס' בד"ה בתורא כו' ר"ח גריס בתוורא. שם דבר כמו חמר גמל ספן ובחולין פי' בקרי ומהרש"ל הבינו בע"א ע"ש:

בתוס' בד"ה לצרבו וכו'. המרדכי מתרץ בע"א ע"ש בהגהות:

בא"ד דשמא יניחנו שטוחים כו'. ומ"מ מדמי בסמוך לפרה דה"א התם נמי טעמא משום גזירה אטו לצורכו לחודא בשביל שתדוש לאחר היניקה וזה שכתבו בסמוך בד"ה בשביל ומשני דהתם דאורייתא פסולה:

בא"ד ותדע דאי דוקא כו'. והאשר"י פי' ג"כ כוותייהו אבל מפרש בסמוך בע"א פקדון מאי עבידתיה הא אינו חייב לטפל בו מאחר שהמפקיד יכול לשמור חפציו שלא יתקלקלו ועיין:

בתוס' בד"ה בשביל וכו' בסיפא קתני כו'. דאל"כ דלמא לעולם היכא שלצורכה מותר לצורכו ולצרכה נמי שרי ובפרה מלאכה לצורכה לחוד נמי פסול ולז"א ובסיפא כו' ולהכי ניחא נמי אמאי לא מקשה ממתני' דעלה עליה זכר פסול דהוי לצורכו ולצורכה כמו שכתבו בסמוך פסולה כמו עלה עליה זכר דפסולה דהוי נמי לצורכו ולצורכה אלא משום דמתני' י"ל לצורכה לחוד נמי פסולה לזה הביא הברייתא דבסיפא קתני וכו':

בא"ד וא"ת ואמאי כו' אמאי לא אמר אהך כו'. לפירוש רש"י [מקשו שפיר] ודאי דאולמא הך מהך משום דאשר לא עובד בה כתיב בעגלה ערופה והך ברייתא דהכניסה לרבקה נמי מיירי בעגלה ערופה אבל להתוספות שהך דהכניסה מיירי נמי בפרה אדומה מאי אולמא הך מהך וכ"כ מוהר"ש יצ"ו ועיין:

בתוס' בד"ה אף עובד וכו' ואם נאמר וכו' א"ש. וא"ש ג"כ קושית וא"ת הכניסה לרבקה:

בא"ד ואתי נמי שפיר הא דתנן כו' ולמאי דפרישית א"ש. ורבנן דפליגי ס"ל נמי האי דנגבו אינו בכי יותן ואינה פסולה משום עלה עליה זכר אלא משום מעוברת דהוי מלאכה שנושאה העובר וכן פי' שם הרע"ב ע"ש:

בתוס' בד"ה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"ת כו'. ובפרק כה"ג לא חשיב אלמנה לכה"ג מאירוסין אלא ל"ת:

בא"ד וכן קשה לקמן יכול אמר לו אביו היטמא כו'. רש"י לא פי' לקמן רק אבבא דאמר לו אל תחזיר לפי שהוא מפרש ביבמות הרי שאמר לו היטמא ואבידה בבית הקברות דהשתא הוי ב' עשה [עשה דכיבוד ודהשבה] וע"ש:

בא"ד דעשה דמצורע הוי דחי לאו ועשה דשילוח הקן. במסכת יבמות לא כתבו רק עשה דשילוח הקן וע"ש בפ' שילוח הקן ואיתא בסמוך בשמעתין תשלח וכו' וע"כ טעות הוא דאל"כ למה הוצרך לומר בפרק ב' נזירין דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפילו שוה בכל כשילוח הקן דחי. וכ"כ מהר"ש יצ"ו דאיתא בהדיא פרק שילוח הקן דלא הוי דחי עשה דמצורע אלא עשה דשילוח הקן דקאמר דליכא לאו כגון שנטלה ע"מ לשלחה ופריך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ומשני סד"א גדול השלום וכו' וליתי עשה דידה ולידחי עשה דשילוח הקן קמ"ל. וכצ"ל נמי הכא דעשה דמצורע הוי דחי עשה דשילוח הקן אי לאו וכו'. וראייתם דכמו דאמרי' התם אע"ג דבעלמא בה"ג לא אתיא עשה ודחי עשה השוה בבל דמאי אולמא האי מהאי מ"מ עשה דמצורע הוי דחיא ליה משום גדול השלום ה"נ בהך דפ' ב' נזירין אע"ג דבעלמא לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אפילו אינו שוה בכל עשה דמצורע דחיא ליה משום ה"ט דגדול השלום. ובשמעתין דקאמר דעשה לא דחי ל"ת ועשה אבל עשה לחוד הוי דחי ולא תקשי ליה ומאי אולמא היינו משום דהא ודאי כיון דהאי עשה דמידחי אינו שוה בבל דחיא ליה שפיר אפילו עשה דעלמא שאינו גדול השלום ודו"ק: