מהר"ם שיף על בבא קמא לג.

גמרא מאן דמתני לה אהא כ"ש אקמייתא ומאן כו'. לעיל לא עביד מאן דמתני לענין ד' דברים משום דפשיט טפי מאן דמחייב ברישא כ"ש בסיפא ומאן דמתני אסיפא בהכרח ברישא פטור מד' דברים [דאי מגלות גם בסיפא פטור] אבל לענין גלות אף למאן דמתני אסיפא היה אפשר לומר דברישא חייב גלות דלא הוי קרוב למזיד קמ"ל כ"ש רישא אי משום דיותר הרישא קרובה לאונס כו' או משום שאינו דומה ליער וכמ"ש התוס' בד"ה מאן דמתני והכא לא היה לו לומר מאן דמתלי לענין גלות דהא מאן דמתני לה אקמייתא בע"כ נמי פטור בהא כדקאמר ומצא פרט כו' ומאן דמתני לה אהא פטור נמי בקמייתא דהא קתני ברישא פטור דליכא למימר פטור מד' דברים דהא הכא הוי אונס טפי וחייב בד' דברים והיה צריך לעשות מאן דמתני רק אלישנא דמתני אסיפא לחוד (ע) וזה נראה פשוט וכתבתיו לפי שראיתי ביש"ש שלא הבין הדברים כן ועוד הבין כוונת התוס' הא דלעיל מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא [במ"ש התוס' משום דדמיא סיפא טפי ליער מרישא] היינו לס"ד דגמרא דלעיל דפטור בסיפא לפי שאינו דומה ליער זה לרשותו כו' וגם ז"א ודו"ק:

בתוס' בד"ה והוציא הלה כו' דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים כו'. כיון דאין לו לחשוב שיבאו אחרים ויסלקו הכרים א"כ הזריקה לא היתה פשיעה ולא פשע בזריקה ואף אם קדם אחר כך הוא עצמו וסלקו פטור דגרמא בעלמא הוא וק"ל.

בתוס' בד"ה איכא בינייהו כו' אבל הכא אם נתרצה הניזק כו'. כתבו אם נתרצה הניזק ולכאורה הול"ל אם המזיק רוצה ליתן לו מעות לר"י אינו קדוש ולר"ע קדוש כו' משום דא"כ לא היה לו לתלמודא לומר הקדישו ניזק איכא בינייהו רק איכא בינייהו למר יכול לסלקו ולמר אינו יכול כיון דלר"י אינו קדוש משום שיכול לסלקו במעות ולר' עקיבא קדוש דלא יכול לסלקו בע"כ להכי פירשו אם נתרצה הניזק כו' [אף אם נאמר דאף לר"י אינו יכול לסלקו] ואפ"ה איכא בינייהו לענין הקדש ואה"נ דהומ"ל איכא בינייהו אם יכול לסלקו היכא שאין הניזק מתרצה וכמ"ש בסמוך ד"ה הקדישו ניזק כו'. ומ"ש ועוד דלר"ע קדוש הגוף והשבח כו' היינו דאיכא בינייהו לענין שבח אף היכא שהמזיק מגבהו לבסוף השור עם השבח וק"ל: