מהר"ם שיף על בבא קמא כה.

בתוס' בד"ה אני לא אדון כו' שכן היזיקן מצוי תאמר בקרן כו' למ"ד פלגא נזקא קנסא כו'. יש להקשות למ"ד חצי נזק ממונא למה לא יליף ק"ו בכה"ג מה שן ורגל שאין כוונתן להזיק חייבין ברשות הניזק כ"ש קרן שכוונתו להזיק אינו דין כו' דלדידיה ליכא למיפרך שכן הזיקו מצוי וכמ"ש לעיל [בבא קמא דף ה' ע"ב בד"ה שכן מועדין] ולמ"ד קרן עדיפא אפילו קרן נמי אתיא וליכא למיפרך. והשתא אין החומרא מעין הדין וליכא למימר דיו ויש ליישב בדוחק ועיין:

בא"ד וי"ל דלאו פירכא הוא דאין חומרא זו מועלת כו'. ופירכא כזו שאינה רק טעם לעשות חומר מכניסין אותה בק"ו דע"כ לא יכול לעשות חומרא זו חיוב תשלומין דהא אינה מועלת לחייבו ברה"ר וכן חומרא דכרת דבסמוך אינה רק טעם לפסול בחוץ לזמנו ומכניסין הפירכא דהא חומרא דכרת אינו גורם פיסול בשוחט חוץ לזמנו אי לאו שהוא חומרא הכתובה בתורה אבל לקמן אין להכניס הפירכא ולומר ומה נזקין דרגל שאין חומרא של שכן ישנו באש מועלת לחייבו ברה"ר כו' דהא ודאי חומרא הוא ועושה חיוב דנזקין דאש חייב ברה"ר וכופר פטור באש וק"ל: