מהר"ם שיף על בבא קמא כב.

בתוס' בד"ה גדיא כו' ול"ד לסרוכי וכו'. אע"ג דבמלמטה למעלה אין חילוק בין זקירא לסריכא דתרוייהו לאו אורחיה ומשום דחזי ליפתא משוי ליה התם אורחיה מ"מ לא מסתבר להו שיעשה הלפת אורחיה לקפוץ ע"י סריכה מלמטה למעלה כיון שאין דרכו בקפיצה על ידי סריכה [אף] מלמעלה למטה וק"ל:

בתוס' בד"ה ור"י בדאנח אנוחי כו' דאי כח כחו כו'. ולא מצי למימר בדאנח אנוחי ע"י שינוי ועל כל הגדיש חצי נזק דא"כ תפשוט דאין שינוי לצרורות לרביע נזק ומ"מ הו"מ לאוקמי בהכי ולא תפשוט וזיל הכא קמדחי ליה כו' (ט) וק"ל. ובעיקר דבריהם יש לתמוה דבעיא דכח כחו לעיל אליבא דסומכוס היא אי מוקי הלכתא בכח כחו ולאו ככחו דמי אי לא גמיר הלכתא וככחו דמי דש"מ דאי לאו הלכתא פשיטא דככחו דמי והנך אוקימתא דהכא אליבא דרבנן אזלי דאין חייב על הגדיש משום צרורות רק חצי נזק ועיין לעיל באשר"י בבעיא דכח כחו ומ"ש היש"ש בזה (י) אינו נכון שלפירושו העיקר חסר ועוד שהתוס' כתבו הוי על כל שאר הגדיש פטור ולסומכוס עכ"פ משלם חצי נזק ועיין:

בתוס' בד"ה לאו ממונא כו' משום דרשה דפטור על אש בהמתו כו'. ולר"י [נמי מהני הך דרשה דלא מחייב אלא] משום חציו דכלב דהוי צרורות מיחייב חצי נזק אבל לא חייב נזק שלם משום אש [דהוי כחציו דבעל הכלב כדין אשו והיכא דהחיוב משום אשו ל"ש צרורות רק אם החיוב בא מחמת הכלב דאז לא חייבה התורה נזק שלם בכחו דכלב דהיינו צרורות] דאימעט אש בהמתו כמו בור בהמתו ומ"מ היכא דממונו של בעל הכלב הוא חייב נזק שלם משום אשו בין לר"י בין לר"ל כמ"ש התוס' והרא"ש לעיל (בבא קמא דף י"ט ע"ב) בד"ה וכי אתמר דר"ה גבי דליל ודו"ק (כ) ואפשר דלר"י ליכא שום מיעוטא. ע"ל בהפרה דף מ"ה ע"א בתוס' בד"ה איש בור: