מהר”ם חלאווה על פסחים ס

דפסק הלכה כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם מתני' דתמורה כותיה דקתני אלו הן הנשרפין וחשיב בהדייהו חמץ בפסח וזהו דעת מקצת חכמים הצרפתים. ואיכא מאן דאמר הלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים דטעמיה דר' יהודה דכל דין שאתה דן לא קיימ"ל הכי גבי סוכה וכיון דבטל טעמא בטל דינא וכן . נראה דעת הרב אלפסי ז"ל

חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. אוקימנא בגמרא הוא הדין באכילה דמתני' ר' שמעון היא אלא דמשום סיפא נקט לה. ובירושלמי אוקמה במקום שנהגו איסור בפת של גוים ואותן השפחות שמביאות חמץ לביתו של ישראל ביו"ט האחרון של פסח מבעוד יום כתב הרב בעל העיטור ז"ל שהוא אסור משום דזכתה לו חצרו ואין הכי נמי דכל שהוא רוצה לזכות בו חצרו זוכה לו ואעפ"י שהוא איסורי הנא' כדכתיבנא לעיל מההיא דע"ז ואע"ג דאמרינן בפרק שילוח הקן כיון דאמר מר אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהן חצרו נמי לא זכיא ליה ה"מ בדלא גלי דעתיה אבל אי גלי דעתיה וניחא ליה ודאי זכיא ליה הלכך אי ניחא ליה אסור ואי אמר הא ביתא קמך ולא תזכה לי חצרי מותר

ע"ב אתאן לת"ק. ולפום מאי דכתיבנא לעיל דלר' שמעון נמי אסור בהנאה משש שעות הכא ה"ק אתאן לת"ק דאמר בהדיא עובר עליו אבל לר' שמעון איסור אכילה מאן דכר שמיה דנימ' השתא דאפי' בהנא' אבל לדידן דאית לן דר' שמעון משש שעות ולמעלה אסור באכילה ה"ה בהנאה

אמר לו ר"ש וכי אפשר לומר כן כלומר דההוא עליו לאו על שחיטתו הוא אלא על אכילתו דומיא דתאכל עליו מצות

תלתא קראי כתיבי כלומר לא תאכל עליו לפני זמנו וכל מחמצת מסתברא לתוך זמנו דאית ביה לאו וכרת ולא יאכל חמץ לאחר זמנו וא"ת ולחזקי' אליבא דר' יהודה דלית ליה איסור הנאה אלא בכל מקום שנאמר לא יאכל מנ"ל דחמץ בזמנו אסור בהנאה דכי כתיב לא יאכל לאחר זמנו כתיב. וי"ל דכיון דלאחר זמנו אסור ובודאי משום לתא דזמנו הוא דעבר עליו הפסח פשיטא ודאי דתוך זמנו אסור דלא יפה כח הבן מכח האב. וה"ה נמי בלפני זמנו ולוקין עליו דאין זה מזהירי' מן הדין אלא גלוי מלתא בעלמא הוא

מחמצת מבעי ליה לכדתניא לאו למימרא דכולה קרא איצטריך להכי דהא איצטריך לכרת בחמץ בפסח אלא לאו בלחוד הוא דדריש להכי. וכיון דנתחמץ ע"י דבר אחר דהיינו פירות או אבנים דאית ביה לאו וכרת כל שכן נתחמץ מאליו דהיינו בשאר

לא יאכל חמץ מבע"ל לכדר' יוסי הגלילי. ור' יוסי הגלילי לכשתמצא לומר דאית ליה כר' שמעון להו לקראי כוותיה ואי אית ליה כר' יהודה יליף לה למילתי' מדאסמכיה קרא בלחוד וכר' יהודה ור' שמעון אית ליה דעיקר קרא להכי הוא דאתא

ההוא לקבעו חובה בזמן הזה הוא דאתא. וא"ת לקבעו חובה נמי הא ילפינן לה במס' קדושין מבכל מושבותיכם דאמרינן התם סד"א בזמן דאיכא פסח אכול בזמן דליכא פסח לא תיכול קמ"ל. א"ל דהתם לאו דוקא בזמן אלא במקום והיינו דילפינן לה ממושבותיכ' וקיימ"ל דבזמן שבית המקדש קיים אוכלין אפילו חוץ לירושלם. והכא שמעינן אע"ג דליכא פסח והיינו בזמן הזה. ואע"ג דכתיבי קראי אחריני מצות יאכל את שבעת הימים שבעת ימים מצות תאכלו. הנהו לאו לקובעו חובה אתו דהא כל שבעה לא מחייב אלא דלא ליכול חמץ אבל מעליו או מבער ילפינן לה שפיר משום דכתי' על מצות ומרורים יאכלוהו

כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכה דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים אבל בן נכר דאין לבו לשמי' אימא לא ואי אשמועינן הני תרתי משום דלא מדחו לפסח שני אבל טמא ושהיה בדרך רחוקה דמדחו לפסח שני אימא לא. ואי אשמעינן הנהו משום דישנן בכל המצות אבל ערל ובן נכר דאינן בכל המצות אימא לא צריכה

דף כ"ט ע"א ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא י"מ דוקא בשלא בטל דעבר אבל בשבטל ונמצא חמץ תוך ביתו לאחר פסח דלא עבר לא קניס. וליתא דהא אמר רבא לקמן דחמץ לאחר זמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ואקשינן עלה דהא קניס ר' שמעון אלמא אפילו בשבטל היא. והכי נמי משמע לקמן בחנות של עכו"ם ומלאי של עכו"ם ופועלי ישראל נכנסין לתוכה דחמץ שנמצא שם לאחר הפסח אסור ואע"ג דמסתמא כבר