מהר”ם חלאווה על פסחים מט

אבהו שאם אתה אומר כן אכתי איכא למפרך שור הנסקל יוכיח שאין ענוש כרות ואסור בהנאה אף אני אביא גיד הנשה. וכי תימא שור עצמו יהא מותר מהאי ק"ו דחלב ודם א"כ בטלת מה שכתוב בתורה והרי זה דומה למטהר את השרץ מן התורה אלא דאי לאו דכתיב לא תאכלו כל נבלה ומשמע דבר העומד לאכילה הוה אמינ' דחלבה וגידה בכלל אלא דהא קרא קא מספקא לן וכיון דאשכחן מדוכתא אחרינא דחלבה מותר הא גלי לן דבכלל נבלה היא. הלכך אתיא תו לדיוקי אי הוי גיד נמי בכלל נבלה ודייקינן התירא מנבלה עצמה וכעין גלוי בעלמא אבל מדם ושאר איסורין שאינן בכלל ליכא למילף. והיינו דאהדר ליה אנן בבהמה קאמרינן בבהמה מיהת הא לא אישתרי משום דלא ילפינן אלא מנבלה עצמה

בבהמה מיהת הא לא אשתרי. הקשו בתוספות א"כ תינח גיד של בהמה דמותר בהנאה דילפינן מחלב בהמה גופה אלא גיד של חיה מנ"ל.. ותירצו דילפינן הכי ומה חלב בהמה שענוש כרת ולא הותר מכללו בבהמה גופה מותר בהנאה גיד שאין ענוש כרת לא כל שכן שיהא מותר בכל מקום. אי נמי דכיון דנפיק קרא מכלליה אצל בהמה ה"ה אצל חיה דהא גלי לן דלא יאכלו לאו דוקא

מכדי אותבינהו לכל הני קראי ושנינהו ר' אבהו וחזקיה במאי פליגי ואסיק' בחולין שנשחטו בעזרה ואליבא דר' יהודה. והרב אלפסי ז"ל הביא הא דחזקיה בהלכותיו משמע דס"ל דהלכתא כותיה., וכן עיקר דחזקיה רביה דר' יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ואע"ג דבפרק ארבעה וחמשה אקשי' מדר' אבהו התם מכל שכן, קא פריך דגבי שור הנסקל לא יאכל ולכ"ע אתיא. ותדע לך דהא אנן קיי"ל כמאן דאמר אין בגידים בנותן טעם ואם כן לא הותרו בכלל נבלה ומנ"ל דגיד הנשה מותר בהנאה דהא מעשים בכל יום אלא דאנן קיימ"ל כחזקיה הלכך גיד הנשה מותר בהנאה

שאין ת"ל באש תשרף. ל"ג הכא ואם אינו ענין לאכילה דלאו מלא יאכל יליף אלא מבאש תשרף אבל לקמן דאמרינן איפך גרסי' לה

דף כ"ד ע"א כל בקדש באש תשרף כל דרישא שדי לסופיה ודריש ביה הכי כל בקדש בקדש באש תשרף

שאין ת"ל לא יאכל ומה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו וא"ת והא אצטריך לגופי' דאע"ג דאע"ג דכיון דא' ושרפת את הנותר דמשמע דוקא בשריפה ולא באכילה הא אצטריך ללאו באכילה ולמלקות. א"ל דהיינו דקא פריך והאי מבע"ל לכדר' אלעזר דהיינו לגופי' ולאחריני

דאי מדר' אלעזר אין לוקין על לאו שבכללו' וא"ת א"כ מאי האי דאמרינן בפ' אלו הן הלוקין לוקין על נותר פיגול וטמא דהא נותר בכללא דהאי קרא כתיב א"ל דשאני התם נותר דלדידיה לאו כללא חשיב דהא בדידיה כתיב לאו ומאי הו"ל למעבד פיגול ילפינן ליה מנותר בג"ש דעון עון כדאיתא התם טמא הא כתיב בגופיה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל

ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא קדש חמור לא כל שכן. ואע"ג דמהאי קרא לא שמעינן דהא ודוי הוא ולא אזהרה ואצטריכי לקראי דבשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כלומר מה שהתרתי לך בההו' שעריך כאן לא תוכל לאכול. ותו דמההוא קרא גופיה נפקא לן אוכל קדש בטומאה דהא כתיב ביה נדריך ולא הוה צריך לא ק"ו ולא ג"ש דכי היכי דכתיב במעשר כתי' בקדשים. אפי"ה משום דבהאי קרא כתיב בהדי' טומאת מעשר נסיב ליה לדוגמא וגלוי מלתא בעלמא הוא

אכל פוטיתא לוקה ארבע. הוא שרץ המים ולוקה ארבע חד בת"כ דכתיב ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. וחד במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. ותרי דכתיבי סתמא בת"כ דקאי אכלהו אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי ארבע

נמלה לוקה חמש. הוא שרץ הארץ וכתיב בת"כ וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל עד כל מרבה רגלים בכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ותרי דסתמא הא חמש

ע"ב צרעה לוקה שש הני חמש דשרץ הארץ, וחד במשנה תורה כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו וכתב רש"י ז"ל דקרא דת"כ בפר' קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי אתכם לטמא לא חשיב ליה דרמש לא משמע אלא בבהמה ובעוף ההולך גבוה על