מגן אברהם שצז

בינוניות . היינו אורך ב' מנעלים מנעל א' מקום מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל (מהרי"ו סי' ע"ה):

כליו . מיירי בי"ט דבשבת אסור להוציא א"נ מיירי במלבוש ועיין סי' ת"ג:

לבנו . לפי שדרך בני אדם להפקיד כליהם ביד בניהם ואין כוונתם למסור ברשותם (מ"מ):

לרועה . אפי' לרועה עכו"ם עססי' ת"א:

לשני רועים . אף על פי שמעי"ט מסר' לשניהם ובי"ט בירר דבריו שמסר' לא' מהן אפ"ה הוי כרגלי בעליו לפי שלא בירר דבריו מעי"ט (ר"ן):

פטם . מפני שהכל יודעים ובאים לקנותו א"כ דעת בעליו למכרו לאנשים אחרים:

בהמה בשותפות . מפני שבחייה יונקים האיברים מהדדי:

חבית . אמרינן יש בריר' דזהו חלקו המגיע לו משעה ראשונ' כיון דאיסור דרבנן הוא עסי' תי"ו:

הרי העיס' . ולא אמרינן דליבטל מים ומלח בעיסה דכיון שבאו לתקן העיס' ה"ל כמין במינו ולא בטל בדשיל"מ עסי' תקי"ג עסי' שי"ח סס"ח:

בור של יחיד . עסי' שכ"ה ס"ה עסי' ת"א והע"ש לא ע"ש:

אנשי אותה העיר . ואם עירב א' מהעיר יכולין להוליכן עמו וה"ה אם נתנן לנכרי אבל אם מילאן נכרי אינו יכול להוליכן אלא למקום שכל אנשי העיר יכולין לילך (מ"מ ר"ן יש"ש):

המושכין . משמע בגמ' אפי' אין נובעין כיון דניידי לא קנו שבית':

הנובעין . ואף על פי שאין יוצאין חוץ ממקום נביעתן למשך הלאה גשמים היורדים בי"ט סמוכים לעיר הם כרגלי אנשי אותו העיר וכל שכן כשירדו לתוך העיר עצמה דלא קנו שביתה באוקיינוס או בעבים דמינד נייד (יש"ש גמ') ומשמע בתוס' דף מ"ז דבתוך התחום מקרי סמוך לעיר ועסי' ת"ב וסי' תצ"ז ס"ח וסימן תצ"ח ס"ג וסימן שנ"ח סס"א:

כרגלי הממלא . דמאי דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו מטעם מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דלא זכה אלא מכחו הוי כרגליו (תוספת והרא"ש) ודברי הב"ח צ"ע שכתב דכשנותן לחבירו הוי כרגלי חבירו דזהו דברי ר"ן דלא קי"ל כותי' כמ"ש הרא"ש והע"ש נמשך אחר הב"ח ולא דק:

קרן זויות . בטור וברא"ש משמע הטעם דכשייחד לו קרן זויות לא קיבל שמירתן רק שא"ל הא ביתא קמך לכן הם כמוהו וכ"מ בגמ' דקאמר הכא הוא קבל נטירתא ועבח"מ סי' שצ"ח: