מגן אבות ד:א

בן זומא. מה שנקרא על שם אביו הוא מפני שלא נסמך להקרא רבי כמו שאמרו בראשון מתענית על בן בתירה מפני שלא נסמך קראו על שם אביו ושלשה תלמידים היו שלא האריכו ימים ולא נסמכו ונקרא על שם אביהם כמו שאמרו בסנהדרין היושבי' לפני חכמי' שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון התימני שהיה מתמנת כמו חתן התימני שנא' בענין שמשון ובן זומא הוא מהנכנסים לפרדס ואמרו עליו בפרק אין דורשין הציץ ונפגע כלומר שלא יצא בשלום כמו ר' עקיבא אבל היה כמי שרצה ליכנס בחצר המלך הפנימית ומצא פגעים בדרכים והציץ מרחוק ולא יכול לבא אל המשכן מפני הפגעים כי בן זומא נתבלבלה דעתו במעשה מרכבה ולא הגיע לסוף דעתה ואמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחכמה. והאדם הוא מתהלל באחד משלשה דברים כדי שיכבדוהו בני אדם הא' בחכמה וזהו היותר חשוב שאפשר לאדם להתהלל בה כי היא בנשמה והשני בגבורה וזה אינו חשוב כמו החכמה כי היא בגופו והשלישי בנכסים והוא היותר גרוע שבכולן שהם חוץ לגופו ועל זה היה אומר ירמיה הנביא ע"ה כי אין לאדם להתהלל באחד משלשה אלו אם לא יהיה לאדם יראת שמים וזהו שאמר אל יתהלל חכם בחכמתו וזהו היותר חשוב ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וזהו היותר גרוע וכל זה אם אין בו יראת שמים שאפי' החכמה שהיא מעולה כי היא בנשמה אין להתהלל בה עד שיהיה בה יראת שמים וכמו שאמר הוא בעצמו בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם ועוד אמר איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי שישכיל את התורה וירא את ה' וזהו וידוע אותי הידיעה הזאת היא יראת ה' כמו שתרגם יונתן חכים ואליף למידע דחלתי. וכמו שאמרו בבני עלי שלא היו יראים את ה' והיו בני בליעל מבזין קדשי שמים לכבוד עצמן ולהנאתן אמר עליהם ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה' תרגם יונתן לא הוו ידעין למדחל מן קדם ה'. וכן דעת אלהים מעולות תרגם ועבדי אוריתא דה' וכן תרגם כי כולם ידעו אותי יילפון למידע דחלתי. וכן תרגם יונתן ולא ידעתני אתקנתך ולא ידעת למדחל קדמי. וכן אמר ירמיה דן דין עני ואביון ואז טוב לו היא הדעת אותי ולכן ידע עמי שמי תרגם יונתן יתרבי בעממייא שמי כמו שתרגם אנקלוס ידעתיך בשם ריבתיך בשום. והוא כמו כי גדול שמי בגוים וכן נוכל לפרש אשגבהו כי ידע שמי גדל אותו וכבדו. וכן תרגם ותופשי התורה לא ידעוני לא אליפו למדחל מן קדמי וכן תרגם טרם ידע את ה' עד לא אליף למידע דחלתא דה' וכן כתוב ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם הידיעה הזאת היא העבודה בתשובת ויורה עליו סוף הפסוק כי אסלח לעולם וחטאתם לא אזכור עוד. וכן הידיעה היא עבודתו כמו שאמר ואלהים זולתי לא תדע כלומר לא תעבוד אפי' המלאכים שהם אלהים ולא מנע הנביא שלא לדעת מה הם אבל מנע שלא לעבוד אותם כאלהים ועל זה צוה דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו כלומר ירא אותו ועבדהו ולא היתה המצוה לדעת אלהותו כי כבר היה חכם גדול יותר מכל בני אדם אבל היתה המצוה ליראה אותו ושלא ימיר עבודתו בעבודת אחרים זולתו ועל זה אמר כי המתהלל יתהלל בחכמתו שתהיה בה יראת ה' ועבודתו ושידע כי האל הוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ והחסד הוא מדת רחמים להיטיב אף למי שאינו הגון וכמו שדרשו בראשון מברכות וחנותי את אשר אחון אע"פי שאינו הגון. ומשפט הוא מדת הדין כי האל ית' אוחז במשפט ידו לעשות נקמה בגוים המכעיסים אותו על פניו תמיד. וצדקה הוא מדת הדין כלולה במדת רחמים להצדיק צדיק כצדקתו וכל זה בארץ להוציא מלבן של כופרים האומרים עזב ה' הארן ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' שילך האדם בדרכי האל לעשות חסד משפט וצדקה בארץ ואם הוא חכם בתורה יעשה חסד כי אין עם הארץ חסיד ואם הוא גבור יעשה משפט ואם הוא עשיר יעשה צדקה ובזה יתהלל וזאת היא הידיעה שאמר וידוע אותי והאל חפץ באלה כי חפץ אלהים להצדיק בריותיו ושייראו אותו כי לא יחפוץ במות הרשע המת בחייו ומה שאמר כי חפץ ה' להמיתם על בני עלי היה מפני שלא ידעו את ה' ולא יראוהו ולאחר שנגזר דינן כמו שנזכר בראשון מראש השנה ובאחרון ממגילה. ואמרו בירושלמי דפאה פרק ראשון במשנה ותלמוד תורה כנגד כולן אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. ובבראשית רבה אמרו כתיב וכל חפציך לא ישוו בה חפצים אלו מצות ומעשים טובים חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצי וחפציך לא ישוו בה פירוש בתלמוד תורה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי ושם בירושלמי הוכיחו כי חפצי האל הם המצות ממה שכתוב אחר חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי. וכתבתי זה כנגד מה שכתוב הרמב"ם ז"ל בחתימת המורה והודעתי כי אין גירסתו מאושרת ולא מה שהעלה ממנה. ואמרו עוד שם בירושלמי ארטבן שלח ליה לרבינו הקדוש חדא מרגליתא אטימיתא אמר ליה שלח לי מלה דטבא כוותה שלח ליה חדא מזוזה אמר ליה אנא שלחית לך מלה דלית ליה טימי ואת שלחת לי מלה דטבא חד פוליד אמר ליה חפצי וחפציך לא ישוו בה ולא עוד אלא את שלחת לי מלה דאנא צריך מינטר לה ואנא שלחית לך מלה דאת דמך והיא מינטרא לך דכתיב בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך ואמר הכתוב כי אין לאדם להתהלל כי אם בהשכל וידוע אותי כי באלה חפצתי כי חפץ האל הוא שישכיל האדם בתורתו וידע ליראה אותו. ועל דרך זו בא בן זומא ואמר כי בשלשה דברים אלו שהם החכמה והגבורה והעושר יש מדה להתהלל בה האדם וגם במדה הכוללת לכולם והיא הכבוד כי לא יתהלל האדם באלה אלא כדי שיכבדוהו בני אדם (יש מדה להתהלל בה האדם). ואמר כי החכם הלמד מכל האדם ואפילו קטן ממנו הוא החכם המתהלל בחכמתו שזה האיש שלא חס על כבודו ללמוד מקטן ממנו גילה בדעתו שאינו למד החכמה לכבוד עצמו אלא כדי שיגיע מהחכמה אל יראת ה' כמו שאמר שלמה אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. וכבר אמרו חכמי העכו"ם כי היודע החכמות ואינו אוהב אותן אינו חכם ולזה קוראים בלשון יון אל החכם פילוסוף והעתיקוהו חכמי ישראל פלופוס ור"ל באותו לשון אוהב חכמה וזה אמרו ז"ל בראשון מתענית למה נמשלו דברי תורה למים לומר לך מה מים אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדיני. וכבר מצינו שרבינו הקדוש נשתכחו ממנו קצת הלכות ושמע כי כובס אחד ששמעם ממנו היה זוכר אותם ורצה ללמדם ממנו כמו שנזכר בנדרים פרק אין בין המודר וזה למד בן זומא מהכתוב שנא' מכל מלמדי השכלתי שהרי דוד המלך לא היה מתבייש לומר שלמד והשכיל מכל מלמדיו ולפי שלמד ב' דברים מאחיתופל קראו אלופו ומיודעו שנא' ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש ושני דברים שלמד ממנו הם שפעם אחת מצאו אחיתופל לדוד יושב לבדו ושונה אמר לו והא כתיב חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה אמר לו אשר יחדיו נמתיק סוד. שוב פעם אחת מצאו שהיה הולך בבית המדרש יחידי אמר ליה והא כתיב ברוב עם הדרת מלך אמר לו בבית אלהים נהלך ברגש ברגישת בני אדם נהלך אני ואתה ועל זה נסמכו אלו הפסוקים זה לזה. וכן בגבורה אין לו לאדם להתהלל בה כי אין לו יתרון על הבהמות אם לשאת משא כבד הפרד נושא יותר ממנו אם לכח אמיץ הנה להלחם בגבורים האריה יותר חזק ממנו ולפעמים גבורתו מביאתו לעבור על דעת קונו ולטרדו מן העולם אם לעשוק ולגזול ולחמוס אם לזנות והגבור אשר יכול להתהלל בגבורתו ואע"פי שבכח איבריו הוא חלש הוא הכובש את יצרו שהיצר הוא האויב שהאויב מאבדו מחיי העולם הזה והיצר הרע מאבדו מחיי העולם הבא וזהו שאמרו רז"ל בפרק עושין פסין ובאחרון מברכות אוי לי מיוצרי אם אשלים רצון יצרי אוי לי מיצרי איך אוכל נכה בו ואגרשנו וגבורה היא למי שיכול לכבוש אותו וכמו שאמרו רז"ל בסוכה פרק החליל צדיקים נדמה להם כהר גבוה ובוכים ואומרים איך יכולנו לכבוש הר זה. ואמרו חכמי האומות כי היו בני אדם נוצחי' איביה' ראה אותם חכם אחד שמחים אמר להם למה אתם שמחים אמרו לו שנצחנו האויב אמר להם נצחתם האויב שהוא בין צלעותיכם ויפה אמר להם שאין שמחה יותר גדולה ממי שבא דבר עבירה בידו וניצול ממנו מפני שכבש את יצרו וכבר הארכנו בזה בחלק שלישי מזה הספר. ולמד זה בן זומא מהפסוק שאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר כי המאריך אפו ואינו נוח לכעוס ומקבל הכל בעין יפה הוא טוב מגבור ומושל ברוחו שהוא מעביר על מדותיו הוא טוב מלוכד עיר והנה הם שני דברים אריכות אפים ולוקח הדברי' ביישוב הדעת והשני המושל ברוחו לבטל רצונו לגמרי ודמה ארך אפים לגבור כי גבורה עשה להאריך אפו אבל המושל ברוחו הרי הוא כמו הגבור שעלתה גבורתו עד שלכד העיר ואינו צריך עוד להתגבר ולהלחם עם אויבו יותר וכן אמר שלמה שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע אומר כי אריכות האף הוא ממדות השכל המתגבר על היצר אבל אינו תפארת גמורה כי ברוב הימים אחר אריכות יצטרך לגבורה אחרת אבל התפאר' הגמור' היא שמשל ברוחו ועבר על פשע לגמרי כמי שלכד העיר ונחה דעתו עליו מלהלחם עוד כן היא מי שהרג את יצרו לגמרי ואינו צריך להתגבר עליו וכמו שאמר דוד ולבי חלל בקרבי ואמרו רז"ל שלא שלט בו יצר הרע כמו שנזכר בפ' השותפין שרצו ואמרו רז"ל באגדה שנלחם עמו והרגו יש אומרים בתעניות ויש אומרים שפירש מהאשה והניחם צרורות אלמנות חיות והיה מקשטן ככלות ופורש מהם אבל אברהם אבינו השלים עמו ועליו נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו כן היה יצרו נוח וכמו שאמרו בנדרים בתחלה משל על רמ"ג איברים כמנין אברם וכשנימול משל על רמ"ח איברים כמנין אברהם והחמשה הם שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. ובויקרא בילמדנו ובמדרש תהלים גבורי כח אלו שומרי שביעית שרואה כרמו וגנתו לפניו מפורצים ובני אדם נכנסים בהם ואוכלים ואינו מדבר וזהו שאמר בן זומא אי זהו גבור זה הכובש את יצרו ובמדרש משלי גם כן הזכירו משנה זו וסמכוה לפסוק איש חמה יגרה מדון וארך אפים ישקיט ריב. וכן בעושר אין לו להתהלל האדם כי אין לו יתרון בזה לכמה פושעי עולם כי כל העושר אשר בעולם הוא להם ולפעמים יביאהו עושרו להתגאות ולרום לבבו וישכח את ה' עושהו וירד למדריגה תחתונ' של גיהנם אבל העשיר אשר יתהלל המתהלל בעושרו הוא ההסתפקות שישמח בחלקו כי אין העושר דבר אחר אלא שימצא האדם די מחסורו ואם עינו רחבה ויש לו ככרי כסף ועדיין הוא נבהל להון אינו עשיר כי הוא חסר מה שמתאוה ומה שיש לו הרי הוא כאלו אינו כיון שלא הספיק לו וטורח להוסיף יותר ואין לך עני יותר גדול מזה כי העני אינו דבר אחר אלא שיבקש די מחסורו ולא ימצאנו נמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום ואין לך עשיר גדול יותר ממנו ומי שאינו שמח בחלקו אפי' יש לו ממון הרבה הרי הוא עני שאין לו כל תאוותו ומחזר להשלימה ודבר זה ענין נלמד מעצמו הוא ורצה בן זומא ללמוד זה מהכתו' להוסיף מדה אחרת והוא כי השמח בחלקו מגיע ליראת שמים בשמחת חלקו וזהו שאינו גוזל ולא חומס ולא עושק ולא מאנה את הבריות וזהו שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא אשריך בעולם הזה שאינו חסר כלום ולא נצרך לבריות וכתיב שונא מתנות יחיה וטוב לך לע"הב שאינו בא לידי גזילה ואונאה ולזה סמך זה ליראת ה' שנא' אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו ונאמר אחריו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך וכן נזכר בברכות פרק ראשון וכבר כתבתי זה למעלה והמתהלל בשלשה דברים אלו הוא כדאי שישבחוהו הבריות. ונתן עצה בן זומא למי שירצה להיות מכובד שיכבד הבריות וזאת העצה לא הוצרכה למי שהוא נכבד מעצמו כי מי שהוא ירא את ה' מנעוריו והוא טוב לשמים ונכבד הוא בעיני אלהים יכבדוהו הבריות או יבזוהו אבל נתן עצה למי שרוצה שיכבדוהו הבריות ושיהיה טוב לבריות וזהו שנקרא מכובד ולא נכבד שיכבד הבריות ואז יכבדוהו ויהיה מכובד שאם לא יכבד הבריות אע"פי שהוא מתכבד מעצמו ומכריח הבריות לכבדו אינו מפני זה מכובד וכמו שאמר שלמה כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד כי כמו שאם אדם נותן צרור אבנים בארגמן אין לאבן כבוד מפני זה. או יאמר כי מי שנותן צרור אבן יקרה במרגמת אבנים שאין לאותן אבנים כבוד כן הוא הנותן לכסיל כבוד אבל המכבד הבריות יהיה מכובד נמצא בזה שלש מדות נכבד מכובד מתכבד. נכבד הוא הטוב לשמים ונכבד בעיני אלהים. מכובד הטוב לבריות ומכבדים אותו. המתכבד הוא החסר לחם שאינו נכבד לא בעיני אלהים ולא בעיני הבריות אלא שהוא מתכבד מעצמו וזה גרוע הוא ויהיה לקלון כבודו. ובן זומא רצה ללמד דעת את האדם שאע"פי שהם נכבדים בעיני אלהים ואדם בשלש מדות שזכר שיהיו גם מכובדים מהבריות וזה יהיה אם יכבד אותם כי יגמלוהו מדה כנגד מדה ויכבדוהו וזהו קל וחומר מהקב"ה שאמר כי מכבדי אכבד אע"פי שמוטל עליהם חובה שלא נבראו אלא לכבודו שנא' כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו ק"ו שהבריות יכבדו המכבד אותם. ומה שאמר ובוזי יקלו הוא מענותנותו של הקב"ה שאמר יקלו מעצמן ולא אמר אקלל אותם ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר שאמר ומקללך אאור כן אמרו רז"ל בבראשית רבה: