מגן אבות ג:ב

איש את רעהו חיים בלענו. כתב רבי' שלמה ז"ל כי הגירסא היא בלענו על משקל שמרנו בריתו כלומר כל אחד ממנו בלע את חבירו בעודו חי ולשון הכתוב הוא אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו וזהו דרך גוזמא לרוב החריצות להמיתו וליהנות במיתתו ולא ימתינו להרגו אלא כמו חי כמו חרון ישערנו ואע"פי שהפסוק הוא חיים בלעונו לשון המשנה הוא חיים בלענו וכן נראה ממה שאמרו בפרק ראשון מע"ז מאי דכתיב ותעש אדם כדגי הים מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע חבירו אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע חבירו והיינו דתנן רבי חנניה סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלמה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלענו. ובמשניות שלנו גרסינן שאלולי מוראה שהיה קשה ענינו. ורבינו יונה ז"ל כתב כי זאת האזהרה היא שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צער של אחרים וכך דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע"ה ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשותיו לצרכיו לבד אך להתפלל על כל בני אדם שיעמדו בשלום ובשלומה של מלכות יש שלום בעולם וזה אמת הוא וכבר אמרו חכמים ז"ל בראשון מתעני' שלא יאמר אדם שלום עליך נפשי אבל האזהרה בכאן היה גם כן על שלום האדם עצמו כי זה המתפלל גם עליו תעבור כוס הצרה אם אין שלום במלכות וכן אמר ירמיה ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום:

רבי חנניה בן תרדיון אומר. רבי חנניה בן תרדיון היה בלי ספק אחר שני התנאי' הנזכרים בפרק הזה והם עקביא ורבי חנניה סגן הכהנים שהיו בזמן הבית שהיתה עבודה כי עקביא היה בזמן שעושין פסח כמו שכתבנו וכן רבי חנניה היה סגן הכהנים בזמן שהיה כהן גדול עובד ביום הכפורים שהרי שנינו בפרק טבול יום בזבחים ובפרק שני מעדיות אמר רבי חנניה סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה ובמשנת שקלים של בית ר' חנינה סגן הכהנים היו משתחוים ארבע עשר השתחואות במקדש. ובילמדנו פרשת ואתה תצוה אמר רבי חנניה סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש. ובא' מיומא אני ראיתי אש שלמעלה ונראה שראה החורבן שהרי בפרק ראשון מתענית ובפרק אחרון מיומא יש אמר רבי חנניה סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת ואמר זה לאסור טבילה בתשעה באב מפני החורבן ור' חנניה בן תרדיון היה חמיו של רבי מאיר והיה בזמן רבי עקיבא סמוך לחורבן והוא היה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר בע"ז בפרק ראשון והיה אומר ששנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה שנקרא אותו מושב מושב לצים והוכיח כן מהכתוב שאמר ובמושב לצים לא ישב וכתי' אחריו כי אם בתורת ה' חפצו אם כן מי שאין חפצו בתורת ה' מושבו הוא מושב לצים וכן כתוב בקש לץ חכמה ואין וכל זה להרחיק האדם מלשבת באותו מושב להתבטל מדברי תורה ואע"פי שאין עושה דבר אחר אלא שהוא מתבטל מדברי תורה כדאי הוא להקרא לץ ואף על פי שהלץ הנזכר בכתובים שאמרו עליו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין שהוא מהכתות שאינן מקבילות פני שכינה אינו אלא המדבר דופי בבריות ומתלוצץ עליהם ועל זה אמרו בראשון מע"ז כל המתלוצץ מביא כלייה לעולם שנאמ' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכ' כי כלה מכל מקום הבטל מדברי תורה דבר קשה הוא ואם הם שנים ראוי ליקרא מושבם מושב לצים שהיה להם להוכיח כל אחד חבירו ולהעיר לו אוזן לשמוע בלימודים ורוב זה הפ' הוא להזהיר על דברי תורה:

אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם. כלומר שהשם יתברך מסכים על ידם ומחבב אותם כאלו שכן בתוכם ואע"פי שאמרו בפ' הבא על יבמתו דאין השכינה שורה בישראל בפחות משני אלפים ושתי רבבות כמחנה לויה שנא' שובה ה' רבבות אלפי ישראל וכן במתן תורה נאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן כמו שאמרו בילמדנו פרשת יתרו זה הוא לענין גלוי שכינה כמו שהיה בהר סיני לענין מתן תורה אבל שכינה נסתרת היא שורה אפי' על פחות משני אלפים ושתי רבבות כמו שנזכר במשנה זו וענין השכינה הזו שהיא שורה אפי על יחידי הוא כי בהתקרב האדם אל האלהים ית' הוא דבק בו ובהתפרדו ממנו יתפרד אותו דיבוק וזהו הדיבוק שהזהירה עליו התורה ואמרה ובו תדבק שלא תפרד מחשבתו מהאל כלל וזה שאמר בעל ספר הכוזר שהאנשים האלה הם מעון למכינה והוא מה שאמרו רז"ל האבות הן הן המרכבה וכבר הארכנו בענין השכינה בחלק שני מזה הספר. והראיה מהפסוק שכתוב כי כשנדברו יראי ה' בדברי תורה איש אל רעהו הרי כאן שנים הקב"ה הוא שומע אותם ומקשיב לקולם וכותב דבריהם ועושה אותן ספר זכרון כי הדברים עצמם הם ספר לא שיכתבם בספר אחר ואמרו בראשון מברכו' וכן בפרק ראשון מקדושין ובירושלמי דמסכת פאה מאי ולחושבי שמו אפי' חשב לעשות מצוה ולא עשאה כגון שנטרפה לו שעה ולא יכול לעשותה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכן אמרו בפרק במה אשה ושם אמרו שני תלמידים שנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב לקול' שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו עשו לשון נדברו מלשון הנהגה בנחת וסמכו לזה ידבר עמים תחתנו:

אין לי אלא שנים מנין אפי' אחד יושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמ' ישב בדד וידום כי נטל עליו. פירש רבינו משה ז"ל וידום הוא הדיבור השפל מקול דממה דקה ומכל מקום דיבור יש לא שתיקה ומחשבה בלבד שהרי אמרו בפרק כיצד מעברין ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח איברים שבאדם שמורה בלב ואמרו שם אמר שמואל לרב יהודה שננא פתח פומך קרי פתח פומך תני כי היכי דתאריך חיי ותתקיים בידך שנא' כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוצאיהם בפה ויהיה לפי זה פירוש כי נטל עליו לשון סכך דמתרגמינן וסכות על הארון ותטיל לשון צל. וגירסת רבי' שלמה ז"ל היא כאלו קיים כל התורה כולה וראייתו היא ממה שאמר כי נטל עליו כאלו נתינת התורה כולה היתה בעבורו בלבד וכן פירש רבינו מאיר הלוי ז"ל אבל רבינו יונה ז"ל גרסתו היא שהקב"ה קובע לו שכר כמו שכתבתי אע"פי שאינו אלא שותק ומחשב יש לו שכר אע"פי שאינו מוציא בפה ואע"פי שההוצאה בפה היא גורמת שיתקיימו בידו דברי תורה ולא ישכחם כמו שנזכר מכל מקום הקב"ה קובע לו שכר על מחשבתו וזהו שהביא ראיה מהכתוב ישב בדד וידום כי נטל עליו כאלו נטל עליו עול התורה ויש לו שכר מחשבתו ויהיה נטל מלשון שלש אני נוטל עליך ואין במשניות שלנו אין לי אלא שנים וכו':