מגן אבות ב:ב

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא. זה הוא הנשיא האחרון הנזכר במשנה כי בנו ר' יהודה נשיאה אינו נזכר במשנה כלל כי בימי האמוראים היה והוא הנאמר עליו בגיטין בפ' מי שאחזו רבותינו התירוה לינשא והוא בי דינא דשרו משתה כמו שנזכר בשני מע"ז ואף על פי שבמשנה כתוב ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן והתירוה כבר פירשו הראשונים שרבינו הקדוש התירו ולא קבלו ממנו עד שבא בן בנו והושיב ב"ד והתירו וקבלו ממנו:

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. והוא העסק בצרכי מזונותיו מלאכה או עסק סחורה כי שניהם כאחד טובים אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך פרק בזה ובפרק בזה וכן אמרו במדרש קהלת טובה חכמה עם נחלה טובה חכמה כשהיא עם נחלה דתנינן תמן באבות רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ונתן טעם בזה שיגיעת שניהם משכחת עון התורה היא משכחת עון ואמרו בשני מסנהדרין למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם שנאמר מעולפת ספירים כמו שנזכר במדרש חזית ואמרו בפרק הנודר מן המבושל מריעי רבנן כלומר שהם חלושים מחמת הגירסא וכשהכח הוא תשוש לא יהרהר בעבירה וכן אמרו בראשון מקדושין בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ כי התור' נמשלה למים שנא' הוי כל צמא לכו למים כמו שנזכר בראשון מתענית והתורה נמשל' לאש שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע כמו שנזכר שם וכן בראשון מקדושין ובפרק החליל והמים מוחים האבן שנאמר אבנים שתקו מים והאש מפוצץ הברזל.

ויש מפרשים שהתורה משכחת עון לפי שהעוסק בה קורא לא תגנוב לא תגזול לא תעשוק ומתוך כך פורש מהאיסור. והראשון יותר נכון בעיני וכן מוכיח בגמרא פרק קמא דקדושין שאמרו שם ושמתם שם תם מלמד שנמשלה התורה לסם חיים משל לאדם שהכה את בנו והניח לו רטייה ואמר לו כל זמן שרטייה זו מונחת על מכתך אכול מה שהנאך כך אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין כמו שנזכר בראשון מבתרא. והמלאכה גם כן מפרכת כחו של אדם ומכנעת יצרו סימן לדבר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך פן ירבה והעוסק בשניהם יצר הרע בטל ממנו והמתבטל מהם יצרו מתגבר עליו שהבטלה מביאה לידי זמה כמו שנזכר בפ' אע"פי ואם אין לו תורה שתגין עליו לשמרו מעון ורם לבבו ושכח את ה' ושמן ודשן ויבעט:

וכל תורה שאין עמה מלאכה. כתב רבינו שלמה ז"ל סוף בטלה וגוררת עון כתוב במשנה ואיני יודע אם בא לדקדק בין סופה לסוף ושמא לא היה כתוב זה בסדור תפלותיו והוצרך התנא לטעם זה שאם מפני הטעם הראשון היה די באחד מהם או תורה או מלאכה ולא הוצרך לתת טעם למה צריך לעסוק בתורה כי היא מצוה גדולה אבל הוצרך לתת טעם ליופי דרך ארץ עם התורה והוא מפני שני טעמים האחד מהם מפני קיום התורה עצמה. והשני מפני השמירה מעון שזכר תחלה. כי התורה שאין עמה מלאכה סוף בטלה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שאין ביניהם אכילה וכבר אמרו בילמדנו פרשת בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה ואם כן אם לא יטרח במלאכתו לצורך מזונותיו יצטרך להתבטל מתורתו מפני מזונותיו כשיחסר לחמו ולבסוף משתכחת ממנו. ולזה אמרו בפרק כיצד מברכין נהוג בהן מנהג דרך ארץ. ואמר אביי הרבה עשו כן ועלתה בידם. ואמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי תרין ירחי בשתא כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולי שתא וכבר דברנו למעלה מזה בענין אהוב את המלאכה. ובמדרש רבה אמרו כי אדם אחד שאל לאליהו על מה שכתוב נותן לחם לכל בשר והיאך אפשר לתת לחם למי שעומד בטל אמר לו כבר אמרה תורה למען יברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה לא לעומד בטל ולזה הטעם הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וגם מפני השמירה מהעון הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כי מי שאין לו מזונות סופו להיות מלסטם הבריות וגונב וגוזל וחומס למלא בטנו או יחניף לרשעים כדי שיתנו לו מתנות או יבוא לידי חילול שבת וכמה עבירות הם נמשכו' אל מי שאין לו מזונות ע"כ אמר יפה ת"ת עם דרך ארץ:

וכל העוסק עם הציבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים. ובמשניות גרסינן וכל העמלין עם הציבור יהיו עמלים והענין אחד הוא ואינו נקשר למעלה והיא אזהרה לכל מי שהוא עוסק עם הצבור לדבר עם המלך או אל שר הצבא שלא יתעסקו בזה שיתגברו עליהם ולהשתרר גם השתרר אבל יהיו עסוקים עמהם לשם שמים שאין להם להשתרר עליהם ולהתגאות לומר עשינו בשבילכם כל זאת הטובה כי המעשים הנעשים בהתעסקות העמלים עמהם לא נגמרו מפני עסקן אלא מפני שזכות אבותם של צבור סייעתם וצדקתם העומדת לעד ואם תאמרו אם כן מה לנו לטרוח בצורכי צבור כיון שאין הדבר נגמר אלא בזכות אבותם אמר להם ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם שכיון שהתעסקתם עמהם לשם שמים יש לכם שכר בעמלכם על הכוונה הטובה שהיתה לכם בעמלכם. ומלת אבותם היא זרה בדקדוק כי כמו שהיחיד יאמר אבותיו בשני כינויי הרבים ראוי לומר לרבים אבותיהם אבל לשון הפסוק הוא ולא כחדו מאבותם:

ויש לפרש זה לענין העוסק עם הצבור לכוף אותם לתת צדקה לעניים שלא יאמרו הרי טרחנו הרבה בזה והשכר הוא להם כי מממונם נעשו הצדקות וזכות אבותם מסייעתם לעשות המצוה הזאת מנכסיהם וצדקתם עומדת לעד להם לבדם ואין לנו חלק בשכר מצוה זו על כן אמר ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם מממונכם וכמו שאמרו בפרק השותפין שרצו גדול המעשה יותר מהעושה. ואתם מעלה אני עליכם הם דברי רבן גמליאל. ורבינו משה ז"ל פי' שאם מפני שהתעסקתם עם הצבור נתבטלתם ממצוה אל תדאגו מזה כי מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם והם דברי האל ית' אל העוסקים עם הצבור לשם שמים. והפירוש הראשון הוא יותר נכון אלא שבתוספתא ממסכת ברכות יש כעין ראיה לפירוש רבינו משה ז"ל כי שם שנו א"ר יהודה מהלך הייתי אחר ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה והגיע זמן קריאת שמע כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שהם עסוקים בצורכי צבור בירושלמי פרק אין עומדין א"ר יהודה העוסק בצורכי צבור כעוסק בתורה: