מגן אבות א:א

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר: כן נהגו להתחיל ומה שלמדו מזה הפסוק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא כי פירוש הארץ הכתובה בכאן ארץ החיים שהיא עולם שכולו ארוך כי זה העולם אינו ירושת עולם. וכבר פירשנו אותן שאין לחם חלק לעולם הבא בחלק הראשון אשר קראנוהו חלק אלוה ממעל כי שם נתבארו במופת על דרך הפילוסופים האמונות התלויות בהאל ית' והכופר בהם נקרא במשנה אפיקורוס. והחלק השני קראנוהו חלק שוסינו לפי ששם ביארנו כי תורה מן השמים כנגד החולק עלינו שאין להם חלק לעולם הבא. והחלק השלישי קראנוהו חלק יעקב כי יעקב אבינו לא מת ובתוך שלושת חלקים אלו ביארנו י"ג עיקרים שהם שרשי אמונתינו כמ"ש רבי' משה ז"ל וראינו לפרש יחוס התנאים ולהזכיר מקום ההלכות אשר נביא מהם ראיות להועיל לתלמידים:

משה קבל תורה מסיני. לפי שהתנא הוא רוצה לסדר מאמרים מפורסמים לבעלי הקבלה שהיו אחרי הנביאים והיו ראויים שתשרה עליהם שכינה אלא שדורם לא היה ראוי לכך כמו שנז' במס' סנהדרין בפ"א ובפ' אחרון מסוטה ובמדרש חזית לא לגרעון מדריגתם ממדריגת הנביאים ולזה הוא מזכירם בשמם לא בתאר אחר כמו רבן ורבי ורב לפי שהם למעלה מכל תאר מאלו התארים כמו הנביאים שאנו מזכירים אותם בשמם לבדם כמו שאמרו בתוספתא של מסכת עדיות וכבר אמרו גדול מרב רבי גדול מרבן שמו על כן התחיל דבריו לומר איך באה הקבלה אליהם מראשם ורבם של כל הנביאים עד אחרונים ועד אלו התנאים. ועוד לפי שבמס' סנהדרין הקודמת לזאת המסכתא דבר בחיוב מיתה לזקן ממרה פי בית דין המקובלים ע"כ סדר לנו הקבלה איך היתה מפי הגבורה עד הסנהדרין. ואמר כי משה רבינו ע"ה קבל תורה מסיני ואמרו באבות דרבי נתן שקבלה מפי הגבורה ולא מפי מלאך וכן במכילתא אמרו וידבר ה' אל משה לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף כי כשעלה משה להר סיני מסר לו הקב"ה התורה בפירושה כמו שנאמר עלי אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה ופירשו רז"ל במס' ברכות בפ"א התורה זו תורה שבכתב והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה תלמוד מלמד שכולם נתנו למשה בסיני. ובמדרש קהלת אמרו ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים כל ככל דברים הדברים מצוה המצוה. מקרא משנה הלכה תלמוד תוספות ואגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולם נתנו הלכה למשה מסיני. וכן הוא במסכת פאה ירושלמית וכן בראשון מחגיגה וכן היא בשני ממגילה וסיימו בה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרי' ומה שסופרי' עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה. וכן הוא בואלה שמות רבה. ותלמוד זו תורה שבעל פה שהיא פירוש תורה שבכתב שאלמלא הפירוש שקבל משה מפי הגבורה לא ידענו פירוש תורה שבכתב שהרי בדיני שבת יש מסכתא אחת לפרש מה היא המלאכה שאסרה תורה וכן במצות יבום וחליצה יש מסכתא אחת לפרש דיניהן וכן מס' נזיקין מפרשת לאו דלא תגזול וכן בשאר התורה יש צורך אל הקבלה ועל זה כתבה התורה בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' וחייבה מיתה לכל הממרה פי סנהדרין המפרשים הספקות על פי מה שקבלו איש מפי איש עד משה ואלו לא מסר משה אלא ליהושע אבל תורה שבכתב אל הכהנים ואל הלוים מסרה כמו שנזכר בפרשת וילך וכבר הארכנו בחלק השני מזה הספר בטענות נגד מכחישי הקבלה והקבלה היא לפרש הדברים הכתובים בהלכו' שחיטה ודומיהם ולאשר אינם כתובים אבל יש בהם רמז בתורה ונלמדים בגזירה שוה ושאר מדות כבתו מאנוסתו וכיוצא בה ולאשר אינם כתובים לא בפירוש ולא ברמז והם הלכה למשה מסיני כמו אחד עשר יום שבין נדה לנדה. ובתורת כהנים אמרו אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני שכולם נאמרו בהר סיני. ובפ' גיד הנשה אמרו על גיד הנשה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ומה שקבלנו ממשה על פה נקרא דברי סופרים וכן אמרו האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות לעבור על דברי סופרים חייב כמו שנזכר בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין במשנה. וכן במדרש חזית אמר על זה חביבין דברי סופרים מדברי תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין חביבין דברי דודים מיינה של תורה וכן בגמ' ע"ז פ' אין מעמידין. ומסירה זו על פה היתה כי לא היו רשאין לכתוב תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ואמרו רז"ל דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולולי שגברה השכחה לא נכתבה המשנה ומצאו סמך משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כמו שנזכר בתמורה פ' יש בקרבנות ובפ' הנזיקין. ויהושע היה ראש הקבלה שנאמר ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל ולזה זכה להיות ראש ישראל אחר משה ועליו נאמר נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד כמו שנזכר בספרי ואין ספק כי אחרים היו בישראל שקבלו ממשה וכמו שאמרו בערובין פ' כיצד מעברין כיצד סדר משנה משה יושב ואהרן בימינו ואלעזר משמאלו וכן פינחס ושבעים זקנים כולם היו מאנשי הקבלה ולא נזכר אלא יהושע שהוא היה הנשיא במקום משה וזכה שנתן עליו מההוד שהיה במשה ולזה אמרו בפ' המוכר את הספינה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכבר פירשנו זה בחלק השני מזה הספר. ויהושע לזקנים לא לשבעים שבימי משה אלא לזקנים שהיו רודים ושוטרים בישראל שנאמר ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואותם זקנים מסרו לכל הזקנים שהיו בכל דור ודור כמו לעתניאל ועתניאל לאהוד ושאר השופטים שהיו אחריו עד שהגיעו לנבואת עלי הכהן ושמואל הרמתי כי הזקנים אשר היו בימי יהושע לא האריכו ימים עד הנביאים שהרי אמרו רז"ל בפ' האורג וכן באבות דרבי נתן ימים האריכו שנים לא האריכו. ופי' ימים האריכו שבלו ימיהם בטוב ודומה כאלו האריכו ימים כמו שדרשו במס' יומא בענין ושנות חיים אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה כמו שכתב רש"י ז"ל בפירושיו. וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה זה לזה ונביאים מסרוה לאנשי כנ' הג' הם זרובבל נחמיה בן חכליה מרדכי בלשן ודניאל חנניה מישאל ועזריה שהיו בימי עזרא בבנין בית שני והיו עמהם כמה נביאים כמו שאמרו בפ"ב דמגילה מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמנה עשרה ברכות וקדושות והבדלות ג"כ הם תיקנום כמו שנזכר בפ' אין עומדין וחגי זכריה ומלאכי היו באותה סיעה. ובגמ' בא' ממגילה העלו כי מלאכי זה עזרא ויש מהנביאים שהאריך ימים עד ימי התנאים כמו שנזכר ביבמות בפ"א א"ר דוסא בן הרכינס כשאמר חגי שלשה דברים אלו על מדוכה זו היה יושב ורבי דוסא בן הרכינס היה אחר החורבן בימי ר' עקיבא וחביריו כמו שנזכר שם ובראש השנה פ' אין מכירין ובתוספתא דכלים א"ר צדוק על הטהור ישב חגי הנביא ור' צדוק היה בזמן החורבן כמו שנזכר שם בפרק הניזקין. ובמס' יומא פ' בא לו כהן גדול ובמדרש תהלים ובירושלמי דברכות ובמגילה פ"ג מפרש למה נקראת כנסת הגדולה לפי שהיתה כנסיה גדולה וקדושה שהחזירו עטרה ליושנה לפי שמשה אמר האל הגדול הגבור והנורא וירמיה אמר האל הגדול הגבור ודניאל אמר האל הגדול והנורא ואנשי כנסת הגדולה אמרו האל הגדול הגבור והנורא כמו שכתוב בספר עזרא ושם פירשו למה היו מחסרים ירמיה ודניאל ממה שאמר משה ומה ראו אנשי כנסת הגדולה להחזיר עטרה ליושנה ולפי שגדלו את השם נקראו אנשי כנסת הגדולה. ובירושלמי פ' חלק אמרו דברי חכמים כדרבונות ככדור של בנות שמתלקט מיד ליד ונח בסוף ביד אחת. כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' ע"כ. וסוף הפסוק הוא כולם נתנו מרועה אחד שהכל מסיני נתנן רועה ישראל ודרשו כן מפני כי כדרבונות חסר וי"ו:

הם אמרו שלשה דברים. הרבה דברים אמרו שהרי הם תיקנו ברכות תפלות קדושות והבדלות כמו שנזכר בפרק אין עומדין אבל שלשה דברים אלו אמרו אותם לקיים התורה:

הוו מתונין בדין לשון המתנה ואיחור עד שיתברר להם יפה אבל אם הדבר הוא ברור אינו שבח לאחר אותו וזהו עינוי הדין אשר יזהיר עליו בזאת המסכתא. בתורה יש רמז להיות מתון בדין שכן שנו בספרי ואצוה את שופטיכם אמרתי להם הוו מתונין בדין שאם בא דין לפניך פעם שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו אלא הוו מתונין בדין וכך היו אנשי כנסת הגדולה כותבין הוו מתונין בדין. ובמדרש משלי אמרו מפני מה זכו אנשי חזקיה לאריכות ימים מפני שהיו מתונין בדין ונתיישבו בדברי שלמה שהיו גנוזים מפני שנוטים לדברי מינות והם מצאו שדבריו דברי תורה וזהו אשר העתיקו אנשי חזקיה. ובראשון מסנהדרין אמרו דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמור רבנן הוו מתונין בדין דכתיב ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים. ומה שהצריכו זה בדין יותר משאר הוראות הוא מפני שצריך דקדוק גדול להבין מתוך הטענות מי הוא זכאי ומי הוא חייב ועוד שהדיין יושב ברומו של עולם שהרי לעשרת הדברות סמכן הכתוב לומר שהם עיקר התורה. וכן אמרו במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש משלי כתוב לפני עשרת הדברות ושפטו את העם בכל עת וכתוב לאחר עשרת הדברות ואלה המשפטי' משל למטרוניתא שהיתה הולכת בדרך ועבדיה הולכי' לפניה ולאחריה חגורים כלי זיין וסמכו זה למה שכתוב באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט ולפסוק רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ואמרו בפ' גט פשוט וכן בפרק הרואה הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שהם מקצוע גדול בתורה שהם כמעיין הנובע ועל ידי הדינין אדם נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כמו שאמרו בא' משבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת ביום נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. וזהו שאמר ירמיה דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאום ה'. דבר גדול הנביא דבר שהדן דין אמת לאמתו יודע השם ית' ולזה צריך אזהרה יתירה להיות מתון בו להוציאו לאמתו ואמרו רז"ל בפ"א דיני ממונות אשרו חמוץ אשרי דיין המחמיץ את הדין וזהו מה שאמר אסף כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן כלומר כשאני מחערב ומחמץ לבבי וכליותי אז אשתונן ואתחדד ואדע כי קודם החמוץ הייתי רחוק מהאמת על כן סמך לזה ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ושלמה המלך ע"ה אמר על ענין זה חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו וזה כולל לשאר ההוראות כמו הדינין וכן שנינו במסכתא זו הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. ואמרו בא' מסנהדרין וביבמות פ' בית שמאי לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו:

והעמידו תלמידים הרבה. שלא כדעת בית שמאי שהיו אומרים אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים כמו שהוא נזכר באבות דר' נתן וכן היה אומר רבן גמליאל כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש אבל בית הלל אומרים מלמדים לכל אדם וכן כשהושיבו ר' אלעזר בן עזריה והעבירו ר"ג נסתלקו שומרי הפתח ונכנסו הכל ואתוספו כמה ספסלי ההוא יומא בבי מדרשא כמו שהוא מוזכר בפ' תפלת השחר. ומה שאמרו בפ' הזרוע השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם והוא כזורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. וכן אמרו אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעיינותיך חוצה. ואם תלמיד שאינו הגון הוא יהיו לך לבדך כמו שהוא מוזכר באחרון מברכות וראשון מתענית זה הוא בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסאנו שמעניה אבל סתם בני אדם אין צריך לבדוק אחריהם ועל זה הזהירו להעמיד תלמידים הרבה וזה כולל שתי אזהרות האחת להעמידם הרבה בישיבה אחת מאה בשביל שיצאו עשרה עשרה כדי שיצאו שנים שנים כדי שיצא אחד וכן אמרו במדרש קהלת אלף שנכנסו לבית המדרש יצאו מהם מאה בעלי מקרא עשרה בעלי משנה א' בעל תלמוד וזהו שנאמר אחד מאלף מצאתי וכן אמרו למה הדבר דומה לאשה שמושבת התרנגולת על הביצים מתוך הרבה מוציאה מעט מתוך מעט אינה מוציאה כלום וכבר נכנס הלל לב"ה ואמר להם תלמידי ישנן כולן אמרו לו הן חוץ מקטן שבהם אמר להם יבוא אותו קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו נכנס אותו קטן והוא רבן יוחנן בן זכאי ואמר עליו להנחיל אוהבי יש כמו שנזכר בירושלמי דנדרים פ' השותפין ובפ' הרואה בברכות אמרו כי הגדיים נעשו תיישים ואם אין גדיים אין תיישים כמו שנזכר בפ' חלק והחסידים הראשונים היו מתפללים לאל שירבה גבולם בתלמידים בפרק היה קורא וכן בתמורה בפ' יש בקרבנות צבור על יעבץ שנאמר והרבית את גבולי פרשו והרבית את גבולי בתלמידים וזו אזהרה אחת להעמיד תלמידים הרבה. והשנית להעמידם בזמן הזקנה כמו בזמן הבחרות כמו שסמכו בגמ' יבמות בפ' הבא על יבמתו למקרא שכתוב בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי לא תדע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. וכן אירע לר' עקיבא שהעמיד ארבעה ועשרים אלף תלמידים וכולם מתו מן הפסח ועד פרס העצרת אחר עבור ל"ג לעומר כי פרס הוא חצי חדש שהם חמשה עשר ימים כמו שנזכר בפ' מעשר בהמה בבכורות וכן בתוספתא אמרו איזהו פרס אין פחות מט"ו וט"ו ימים קודם עצרת הוא יום ל"ד לעומר ולזה נהגו להתאבל באותם ימים שהם מהפסח עד ל"ג לעומר ולא נהגו איסור ביום ל"ד לפי שמקצת היו' ככולו (הגה"ה ואם היה יום ל"ג ע"ש אין בו אבילות כן כתב המחבר בתשובה וכן נהגנו לגלח בו ע"כ.) וכולם מתו מפני שהיתה עינם צרה זה לזה ובעת זקנתו העמיד חמשה תלמידים והם ר' מאיר ור' נחמיה ור' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר שלמדו תורה בכל ישראל וכן נזכר במדרש קהלת ושם הוסיפו ר' יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ובבראשית רבה גם כן נזכר זה פרשת ויוסף אברהם:

ועשו סייג לתורה. זה נלמד ממה שכתוב ושמרתם את משמרתי ואמרו בראש מסכת מועד קטן ובשני מיבמות עשו משמרת למשמרתי וזהו לשון סייג שהוא לשון גדר כמו סוגה בשושנים דומה למה שאמרו בפ' כל הבשר בקעה מצא רב וגדר בה גדר כשאסר להם כחל מפני שהיו נכשלים בבשר בחלב. ומכאן סמכו איסור שניות לעריות כמו שנזכר בפ"ב מיבמות ושבות לשבת וכן שלמה תיקן עירובין ונטילת ידים כמו שנזכר בא' משבת ובשני מעירובין וכל אסורין דרבנן. והוא פתח גדול לקיום התורה וכל דור ודור רשאי לתקן תקנות במה שהעם נכשלים בהם לעבור על דברי תורה ולולי התקנות האלה התורה נופלת מעט מעט וכמו שאמרו רז"ל אינו דומה כרם המוקף גדר לכרם שאינו מוקף גדר ויותר נראית יראת ה' במקיים דברי חכמים ובסייגים שעשו ולא במקיים המצות המצות עצמן כי המקיים המצות עצמן ונזהר מעבירות ולא עשה להם סייג אינו חושש שמא יפשע בהם והעושה גדרים וסייג לעצמו זה הוא הירא את דבר ה' שהוא נזכר שלא יבוא לידי פשיעה והוא פתח ליכנס בו לידי חסידות וכמו שאמרו בא' מע"ז ובירושלמי דשקלים ובמדרש חזית ונשמרת מבל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות וכן מזריזות לנקיות לפרישות לטהרה ולקדושה וליראת חטא ולחסידות ולענוה ולרוח הקדש. והזהירות הוא שיזהר מעבירה בעת הזדמנה לפניו והזריזות הוא שיזהר ממנה קודם ההזמנה וכמו שאמרו בפ' כל הבשר מאי לאו דזהיר ולא נגע פירוש בפת בלא נטילת ידים לא דזריז וקדים ומשי ידיה מעיקרא ולפי שהסייג הוא שומר התורה. אמרו חכמים ז"ל בפ' אין מעמידין ערבים עלי דברי דודים ובמדרש חזית חביבין דברי סופרים מיינה של תורה שנא' כי טובים דודיך מיין ואמרו לרבי טרפון בראשון מברכות כדאי היית לחוב בעצמך על שעברת על דברי בית הלל לפי שקרא ק"ש בהטייה כבית שמאי ואמרו בירושלמי וכן במדרש חזית שאם לא קרא ק"ש כלל וביטל מצות עשה לא היה מתחייב מיתה וכשעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה. ורב עקיבא כשהיה חבוש ולא נתנו לו אלא מעט מים רצה למות בצמא מיתת עצמו ולא לאכול בלא נטילת ידים לעבור על דברי חכמים כמו שנזכר בעירובין פ"ב. וכבר אמרו במסכת ע"ז פ' אין מעמידין ובמדרש קהלת כי העובר על דברי חכמים נושכו נחש שאין לאותה נשיכה רפואה ועל זה אמרו דילמא חיוייא דרבנן טרקיה שנא' ופורץ גדר ישכנו נחש כמו שנזכר בפרק שמנה שרצים. וכן בכלל זה הוא מה שאמרו בסנהדרין פ' נגמר הדין וביבמות פ' האשה בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. וחכמי ישראל לא היו רוצים לגלות לכל אדם טעמי אלו התקנות לפי שהם סתרי תורה כמו טעמי המצות כמו שנזכר במדרש חזית. וכן בפ' מי שהחשיך אמרו עוד יש אחרת ולא רצו חכמים לגלותה ופירשו שם משו' כבוד אלהים הסתר דבר שלא יבואו לעבור על דברי תורה כי גם הטעמים נקראים סתרים כמו שאמרו סתרי עריות בפ' אין דורשין אע"פי שבפרק ערבי פסחים נראה שהם שני דברים טעמי תורה וסתרי תורה סתרי תורה הם טעמי המצות וטעמי תורה הם הנקודים ומקום ההפסק שנקרא פסוק הטעמים בפ' אין בין המודר ושאר הנגינות כמו שנראה בפ' הרואה בפי' רש"י ז"ל וכן במדרש תהלים אמרו יד ימנית אני כותב בה ומראה בה טעמי תורה: