מחצית השקל על אורח חיים צ:ל

(ס"ק ל) צריך כו' וק"ו הוא ר"ל דהא כ' בסעיף ט"ז שמכ"ש שלא ישכים אדם לילך כו' נראה דס"ל דיותר מסתבר שלא לילך מעיר שמתפללים ביו"ד ממה שצריך לילך לפניו ד' מילין כדי להתפלל ביו"ד דהא יליף לה מכח כ"ש וק"ו וכן הדעת מכרעת וכיון שכ' בסעיף ט"ז דוק' כשיוכל להגיע למחוז חפצו כו' ושלא י"צ ללכת יחידי כו' כ"ש הכא. ודע דמ"ש בסעיף ט"ז בלשון יש מ"ש לא משום שיש חולק דאין סבר' לחלוק וגם לא נמצ' חולק אלא כן דרכו בש"ע כשמצ' דבר חדש באיזה פוסק יחידי ולא בשום פוסק אחר כתבו בלשון יש מ"ש:

אי' בפ' כו' מצוה דרבים שאני. והכי אית' שם דף מ"ז ע"ב מעשה בר"א שנכנס לב"ה ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה והיכי עביד הכי והאר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו. לדבר מצוה שאני ופריך תו מצוה הבא' בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני (ע' לקמן סי' תמ"ו ס"ק ב' במ"א לענין מצוה דרבים):

וכ"כ התוס' בפרק קמא דשבת דף ד' ע"א ד"ה וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כו' וז"ל והא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין (דאינו יכול לקיים מצות פריה ורביה דא"א לו לישא לא שפחה ולא בת חורין) כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע"ג כו' כל המשחרר עבדו עובר בעשה כו' שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר"א שנכנס לב"ה ולא מצא עשרה כו' מצוה דרבים שאני כו' וגבי חציה שפח' וחציה ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה לשחררה משום שהית' מחזרת וממציא' עצמה לזנות ודמי' לאנוס' והוי נמי כמצוה דרבים עכ"ל. וכתב מהר"ם לובלין דהם שני תירוצים חדא דהוי כאנוס' ולכך אומרים חטא בשביל שיזכו ועוד דהוי כמצוה דרבים ע"ש. א"כ מוכח מהתו' דבמצוה דרבים אומרי' חטא בשביל שיזכה רבים דמעובד' דר"א שלא מצא עשרה אין ראיה דלא הוי בשביל שיזכו רבים לבד אלא שגם הוא עצמו זכה עמהם להתפלל בעשר':

ובפ' א"מ כ' דדוק' כו' שכ' שם ע"ד בה"ג שכ' מי שמת לו מת ביו"ט שני של ימים אחרונים נוהג בו אבילות דאתי עשה ודאי דיחיד (דס"ל אבילו' יום א' דאוריי' דכתיב ואחריתה כיום מר) ודחי עשה ס' דרבים די"ט אחרון ס' דרבנן וה"ר יודא ז"ל הקשה מהא דאמרי' מעש' בר"א שבא לב"ה ולא מצא י' כו' ומסיק דעשה דרבים דחי כו' ואע"ג דלעולם בהם תעבודו דאוריית' ועשה דתפל' דרבנן ולא אתי עשה דיחיד דאוריית' ודחי תפל' דרבנן וי"ל דשאני התם דזיכ' את הרבים הלכך אלים האי עשה אע"ג דהוי דרבנן אבל בקיום אבלות אין לו זכות לרבים עכ"ל הרא"ש ואע"ג דלא קי"ל בזה כבה"ג וא"כ אין תי' זה מוכרח מ"מ י"ל דבפ' מ"ש הש"ס גבי ר"א מצוה דרבים שאני י"ל כפרושו אף שאינו מוכרח:

והר"ן פ' השולח דף ל"ח ע"ב כ' כו' בא ג"כ ליישב איך תדחה מצוה דרבנן עשה דלעולם בהם תעבודו שהיא דאוריי':

לטובת העבד כו' שכ' שאיסור השחרור עיקר כוונת התורה כמו שאסר' לא תחנם לגוי שלא ליתן מתנת חנם לגוי מה"ט אסר הכתוב ג"כ השחרור ומה"ט היכי שאינו עושה לטובת העבד כ"א להשלים לעשר' ליכ' משום לא תחנם אע"ג דממיל' יוצא לעבד טוב' בזה דהוי כאלו מכרו לו ומה לי אם מקבל כסף ושוה כסף עבור העבד או מקיים מצוה עי"ז אשר כל חפציך לא ישוו בה(וע"ש בזה שהקש' ע"ז בחדושי רשב"א):

מאי קפריך מצוה הב"ע כו' (בגיטין שם באמת לא הזכיר הש"ס קושי' זו רק בברכות):

ועבי"ד כו' ובב"י שם שאחר שהבי' הרב"י שם תי' הר"ן הנ"ל כ' ע"ז וז"ל ובגמ' פ' ג"ש פריך על הא דאמרי' להשלים לעשרה בב"ה מותר לשחרר מצוה הבב"ע הי' ומשני מצוה דרבים שאני עכ"ל הרב"י נראה שרומז לקושית מ"א: