מחצית השקל על אורח חיים פה:ב

(ס"ק ב) בלה"ק כו' אית בשבת כו' הרהור מותר ועיין ברא"ש ותר"י כו' הטעם דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי:

הא דאסור להרהר במרחץ ר"ל דבבית הכסא שפיר דהרהור אסור כדאית' שם בשבת דכתיב גבי צואה והיה מחניך קדוש ולא הוזכר בקר' תיבת דיבור משמע אפי' הרהור אסור וכדפרש"י שם שכוונת הכתוב שיהי' חנייתך קדוש משמע לפי שישראל מהרהרים תמיד בדברי תורה ע"ש אבל במרחץ לכאורה אין איסורו כ"א משום גילוי ערוה הואיל וב"א עומדים שם ערומים ומה"ט אינו אסור בכל הדברים אפי' בשאלת שלום כ"א בפנימי שהכל עומדים שם ערומים ולזה הקשה למ"א הא מותר להרהר נגד ערוה:

משום דנפיש זוהמי' ע"י שתשמישו בחמין ע"ש וה"ל כצואה וב"ה ומה"ט נסתפקתי במקואות שלנו שרוב פעמים מחממים אותה אי א"ל דין מרחץ דג"כ נפיש זוהמי'. מיהו בי"ד סי' א' סעיף י"ד משמע כו' דקתני ערום לא ישחוט מפני שאינו רשאי לברך וכ' הש"ך וט"ז שם וז"ל אע"ג שאחר יכול לברך והוא ישחוט אף דאסור לאח' לברך נגדו כיון שהוא ערום מ"מ הא אותו אחר יכול להפך פניו ולברך. ותי' דעכ"פ השוחט אסור לכוין לצאת בברכתו כיון דהוא ערום ושומע כעונה וע"ז קשי' למ"א הא הרהור נגד ערוה מותר ולמה אסור להערום לכוין לצאת בברכת אחר וצ"ל דשומע כעונה עדיף מהרהור כיון דיהי' לו דין כאלו אמרו הוא עצמו: