מחצית השקל על אורח חיים תרנח:יא

(ס"ק יא) ואשה כו' ול"ד למנין. ר"ל בימים נוראים כשיש עשרה בני אדם במקום א' וא' מהם רוצה לצאת. צריך להשכיר אדם אחר במקומו שיהיה להם מנין ותמצי' החילוק בשלמא במנין או בלחי וקורה כמו שהם צריכים לאותו יחיד גם היחיד צריך להם ויש להם חיבור גמור לענין זה וחיובם בזה שוה. ולכך נגבה לפי הנפשות ולא לפי הממון דדוקא מה שמשתלם לפי הנאה אז משתלם לפי הממון כמו בחזן שמשתלם ג"כ לפי עריבות ונעימות קולו דאז חציו לפי הנפשות דהא עכ"פ צריכים א' להתפלל ובזה הכל שוין וחציו מה שנשתלם החזן מצד עריבות הקול דהוא דבר הנאה נגבה לפי הממון. דבעל הון רב צריך ליתן יותר בשביל ההנאה. לכן בכל דברים הנ"ל מנין לחי קורה דאין לו הנאה דמשתלם לפי הנפשות. לכן אפי' יוצא דאינו נהנה כלל מהדבר מ"מ צריך לשלם חלקו דהא בלא"ה אינו משתלם לפי ההנאה דהא ליכא הנאה אבל אתרוג אין חבורה חיבור גמור דאפי' בהיותו בעיר אינו צריך להם דהא אם ירצה יכול לקנות לולב ומיניו לעצמו לבדו ואינו משתלם אלא לפי ההנאה ולפי הממון ואם יצא דלא נהנה כלל אם נאמר דיצטרך לשלם ע"כ צ"ל דמשתלם לפי הנפשות והא זה אינו ובא"ר הביא ספק בשם כה"ג אם י"ל לולב מיוחד לעצמו אם צריך ליתן לקהל לסיועת אתרוג של קהל. אדם כו' מוטב כו' ובזמן הזה דרוב פעמים אחר עבור איזה ימים מהחג ע"י רוב משמוש בני אדם אתרוג של הקהל מתקלקל. אפשר אינו צריך לשלוח לחבירו אתרוג שלו: