מחצית השקל על אורח חיים סג:א

(ס"ק א) ואיכא כו' וכ"מ בגמ' פרקדן כו' משמע דאף דכבר שוכב כו' לכאור' אין זה ראי' דהא משמע מלשון רמ"א דתרתי בעינן שוכב על צדו ממש וגם משום דאיכא טרחא וא"כ מאי ראי' מייתי מפרקדן דשם מיירי דאינו נוטה אלא מעט על צדו ולכך לא מהני אע"ג דאיכא טרחא דעמידה אולם כוונת מ"א אינו כ"א לברר דברי תר"י: דז"ל הגמ' דף י"ג א"ר יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש ופריך הא אפי' אינו קורא ק"ש אסור לישכב פרקדן דהא ריב"ל לייט אמאן דגני אפרקדן. ומשני לשכוב אי מצלי (דהיינו נוטה מעט על צדו) שרי אבל לקרות אפי' כה"ג אסור. ופריך והא ר"י מצלי וקרי ומשני שאני ר"י דבעל בשר הוי ואיכא טרחא והקשו תר"י אהא דתניא דף כ"ד ע"א שנים שהיו מתכסים בטלית א' (והם ערומים) זה מחזיר פניו וקורא ק"ש (כדי שלא יהי' לבו רואה ערות חבירו) וזה מחזיר כו' והאיך רשאי לקרו' והוא שוכב מוטה על צדו ואית דאמרי דכי אמרי מקרי אף ע"ג דמצלי אסור זה בהטיה מעט. אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר והנכון יותר לתרץ דכיון דחזי' דהיכי דאיכא טרחא שרי כדאמר בר"י כו' משום דהוי בעל בשר ה"נ התירו לו בהטיה משום דה"ל טרחא כיון דפשט את בגדיו לחזור וללבשן עכ"ל ומדכתבו תר"י כיון שפשט את בגדיו כו' כ' מ"א לעיל דאם שוכב בחלוקו צריך לעמוד דבעמידה ליכא טרחא כ"ה. ושלא ליתן לבעל דין מקום לחלוק דלעולם אפי' שוכב בחלוקו העמיד' מקרי טרחא והא דכתבו תר"י כיון שפשט את בגדיו ליתרון נקטי' כיון דבאמת האי ברייתא דשנים שהיו מתכסים בטלית אחד מיירי שהם ערומים כיון שאין כוונת תר"י לפסוק דין כ"א לתרץ קושייתם מברייתא הנ"ל לכן כתבו האמת דשם הם ערומים לגמרי אף שזה דוחק מ"מ כתב מ"א דכן משמע בגמ' דע"כ תר"י ס"ל דוקא הלבישה מקרי טרחא ולא העמיד' דהא בתי' השני של תר"י התירו אפי' נוטה רק קצת על צדו דכן משמע לשון תר"י שכתבו ה"נ שהתירו לו בהטי' משום דהוי ליה טרחא כו' כנ"ל הרי נקט הטיה. ועוד ממ"נ איך א"ל דבעי תר"י בתי' שני תרתי שוכב על צדו ממש. וגם משום דאיכא טרחא אי ס"ל כששוכב על צדו ליכא משום גאות א"כ אפילו ליכא טרחא שרי ומה"ט התירו בתי' א' (דהא איסור פרקדן אף כשנוטה מעט על צדו הוא משום דהוא דרך גאות) דהא כיון דליכא גאות מה לי יושב או עומד או שוכב ואי ס"ל דגם בשוכב על צדו ממש איכא משום גאות ואף על פי כן התירו משום טרחא א"כ למה לא יתירו בשוכב מעט ע"צ משם טרחא כיון דאין חילוק בין מעט על צדו ובין ע"צ ממש דבשניהם איכא גאות (והא דרמ"א בעי תרתי כנ"ל יתבאר למטה בע"ה) א"ו דבאמת תר"י לתי' השני דמתיר משום טרחא מתיר אפי' נוטה רק מעט על צדו (והטי' מועטת דבעינן לא משום ק"ש אלא משום דלייט עליה ריב"ל ואיכא טעם אחר ע"ש בגמרא) וא"כ כיון דאפי' בהטי' מועטת שרי משום טרחא א"א דהעמיד' מקרי טרחא תקשי קושיית מ"א מהא דאמר פרקדן כו' והא התם ע"כ מיירי דנוטה מעט על צדו כדמתרץ הש"ס ואפ"ה לא הותר אע"ג דאיכא טרחא דעמיד' אע"כ דעמיד' לא מקרי טרחא אלא כיון שפשט בגדיו הלביש' מקרי טרחא וא"א דרמ"א תרתי בעי שוכב על צדו ממש וגם משום טרחא אע"ג דקשיא ממ"נ כמ"ש לעיל לדעת תר"י. מ"מ י"ל דנסתפק רמ"א איזה תי' מב' תירוצי תר"י עיקר ולכן נקט חומרת ב' התירוצים דבעינן שוכב ע"צ ממש דהיינו כתי' א' וגם משום דאיכא טרחא כתי' ב'. וכיון דמחמיר גם כתי' ב' של תר"י ע"כ בעינן שיהי' ערום בלי חלוק דהא לתי' שני העמיד' לא מקרי טרחא אלא דוקא הלביש' כמו שהוכיח מ"א. אע"כ דגם רמ"א ר"ל כששוכב ערום וקיצר בלשון כמ"ש ל"ח:

מיהו דעת הרב"י כו' ר"ל דלא תימא דבין הרב ב"י ובין הרמ"א ס"ל כתי' ב' של תר"י דההיתר הוא משום טרחא גרידא וא"כ אפי' נוטה רק מעט על צדו שרי וכוונת הרב"י במ"ש והוא שוכב על צדו ר"ל מעט על צדו ובא רמ"א בהג"ה לפרש דבריו מאחר כו' ואיכא טרחא כו' ועז"כ מ"א דע"כ זה ליתא דבשלמא אי הי' אפשר לפרש דהעמיד' גרידא מקרי טרחא אז הי' אפשר לפרש כן דגם הרב"י ס"ל כתי' שני דתר"י הנ"ל אף דסתם הרב"י ולא כ' משום טרחא מה בכך כיון דבאמת איכא עכ"פ טרחא משא"כ השת' לפמ"ש מ"א דהטירחא היא הלביש' ולא הותר כ"א בשוכב ערום א"כ איך א"ל דהרב"י מתיר אפי' בנוט' מעט על צדו. וע"כ אין ההיתר כ"א משום ששוכב ערום והוא לא הזכיר מזה כלום (בשלמא לרמ"א צריך לדחו' במ"ש מאחר שכבר שוכב כו' רמז לזה דאפשר סתם שכיב' היא ערום בלי לבוש. ובאמת כ' הל"ח על רמ"א שנתן מקום לטעות) (ובלא"ה כיון דבחבורו הארוך כת' שמדברי הרמב"ם ורש"י וטור משמע כתי' א' של תר"י מסתמא גם בש"ע פסק כתי' א' דבעינן דוקא שוכב על צדו ממש ואז אפי' ליכא טרחא שרי) ורמ"א שכ' מאחר שכבר כו' משמע דאפי' שוכב על צדו ממש אפ"ה בעי' דוקא היכי דאיכא טרחא דהא קאי על דברי המחבר דמיירי בשוכב על צדו ממש היינו טעמא משום דחושש לחומרת שני תירוצי תר"י כנ"ל (וכן ס"ל להלבוש וע' מ"ש עליו הל"ח) ואע"ג דלהרב"י מותר אפי' ליכא טרחא. אפילו הכי לא כ' רמ"א ל' וי"א דהא לפי זה רמ"א חולק על הרב"י כיון דאפשר לדחוק דגם הרב"י רצה לומר דוקא כששוכב ערום אף דאין האמת כן מ"מ לא כ' ל' י"א. כי כן הוא דרך רמ"א בש"ע כנודע:

וכן משמע פשטא דתלמודא רצה לומר כתירוץ א' של תר"י. דאם שוככ על צדו ממש מותר אפי' ליכא טירחא דהא משני לשכוב אי מצלי שרי ולקרות אפילו מצלי אסור משמע דוקא מצלי דהיינו נוטה מעט על צדו אבל שוכב על צדו ממש שרי והא מיירי שם בלבוש מלבושו: