מחצית השקל על אורח חיים תרכח:ה

(ס"ק ה) האילן כו' דגזרינן כו' כמ"ש סי' תרכ"ט סעיף ז'. ר"ן. היינו דהר"ן לטעמיה אזיל דס"ל דקי"ל אם העמיד בדבר המקבל טומאה פסולה דגזרינן שמא יסכך בו. ואם כן ה"ה כשהמעמיד הוא דבר מחובר יש לגזור כה"ג. א"ו מיירי שסמך הסכך ע"ג קונדיסין. אלא דלפ"ז תקשי למה אין עולין לה בי"ט דהא קתני סיפא מקצתה על כו' אם הוא כו' תשאר עומדת ולא תפול עולין לה בי"ט כו'. אולם המעיין שם בר"ן יראה דמיירי אי כשהסכה על הארץ והקנים של הסכך נסמכים על האילן כמ"ש מ"א בס"ק שאחר זה. או מיירי שסמך הקונדיסין ונעצן באילן. וסמך הסכך על אותן קונדיסין. ומה"ט אין עולין לה בי"ט דהני קונדיסין מיקרי צדדי אילן דאסור כדלעיל סי' של"ו (ובשבת דף קנ"ד ע"ב דאמרי' מאי לאו דחק באילן ע' סם בפירש"י) ומ"מ אינה פסולה הואיל והמעמיד הוא מחובר ע"ז כתב הר"ן שם וז"ל כולי האי לא גזרינן כיון דמפסקי קונדיסין בין אילן לסכך עכ"ל הר"ן:

(ס"ק ו) ואין עולין כו'. ומ"מ פ"ד כתב וז"ל שהיו רגילים כו' ור"ל דלדעת המ"מ אין הטעם משום גזרה כמ"ש הרא"ש:

אלא בלא"ה היו דרכן להניח ולתלות כו' וקרוב לוודאי שיעשה כן נמצא משתמש במחובר:

ואפשר בזה"ז כו' כיון שאינו אלא משום חששא והיינו לדעת מ"מ דלא גזרי ביה רבנן מידי. אלא חשש קרוב לוודאי דהיינו בימיהם שהיה דרכן בכך:

כמ"ש בי"ד סי' קט"ז לענין איסור משקין מגולים שהיה אסור בזמן הש"ס מחשש שמא שתה מהן נחש והטיל ארס בתוכו. וטעם זה ולשון זה שכתב מ"א שאינו אלא משום חששא הוא לשון התוס' במסכתא ביצה דף ו' עמוד א' ד"ה והאידנא כו' וכ"כ התוס' במס' ע"ז דף ל"ה ע"א ד"ה חדא כו' אולם הפר"ח בי"ד סי' קט"ז סעיף קטן ב' הרבה להקשות ע"ז. ומסקנ' דבריו דוקא בדבר דידעינן שגם בזמן האיסור לא אסרו חז"ל בכל המקומות כגון האי דמשקין מגולים דידוע שגם בזמן האיסור היו מקומות שלא היו נחשים מצויים ושם ודאי לא אסרו חז"ל א"כ ה"ה לדידן דאין נחשים מצויים בינינו מותרים משא"כ דבר שאפשר שבזמן האיסור נאסר בכל המקומות. גם עכשיו דלא שייך הטעם מ"מ באסורו הראשון עומד כיון שבזמן האיסור היה כולל לכל המקומות. ולפי זה צריך לעיין בשריות' דמ' א:

ולא גזרינן כו' ר"ל ניהו דלטעם המ"מ שהי' דרכן בכך. ולא משום גזרה יש להתיר בזה"ז. אבל לדעת הרא"ש דהטעם משום גזרה. א"כ ניהו דבזה"ז אין רגילים בכך מ"מ יש לגזור דעכ"פ לא הוי מלתא דלא שכיח גם בזה"ז. וע"ז כתב מ"א דאף אם יניח כו' ר"ל הא לדעת המ"מ כבר כתב סברא להתיר בזה"ז. ולדעת הרא"ש בלא"ה יש מקום להתיר בזה"ז דהא הרא"ש ס"ל בס"ס של"ו גבי הניח חפץ על האילן ובס"ס רע"ז הא דקי"ל אין מניחים נר ע"ג הדקל בי"ט גזר' שמא יטלנו משם ונמצא דנשתמש במחובר. דאין ההנח' והנטיל' קרוים משתמש במחובר אלא דחיישינן שמא יעלה באילן כדי לנטלן וזה הוי משתמש במחובר וא"כ כאן הוי כעין גזרה לגזרה. דנגזר שמא יניח דבר על הסכך ואח"ז נגזר שמא יעלה שם להניחו או ליטלו בשלמא בזמן הש"ס שהיו דרכן להניחו שם ליכא רק חדא גזרה שמא יעלה כו' אבל בזה"ז דאין דרכך בכך הוי גזרה לגזרה ועיין לעיל ס"ס של"ו שהקשה מ"א מהכא: