מחצית השקל על אורח חיים ס:ד

(ס"ק ד) יצא כו' עב"י כו' בשם הרשב"א. ר"ל שכ' ג"כ סברא זו. ואע"ג דאמרינן כו' ר"ל דבר"פ היה קורא תנן היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו לצאת יצא ואם לאו לא יצא ואמרי' עלה ש"מ מצות צריכות כוונה מדתנן אם לא כיון לא יצא ודחו הב"ע בקורא להגיה לכן אם לא כיון לבו לא יצא הרי דאפי' א"א מצות א"צ כוונה. מ"מ בקורא להגי' לא יצא כ"ש לדידן דקי"ל מצות צריכות כוונה דבקורא להגיה לא יצא וא"כ למה כ' בש"ע אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות כו' יצא והוא קושית הכ"מ פ"ב מהל' ק"ש על הרמב"ם שכ' כלשון הש"ע. היינו כשאינו קורא כהלכתו כמ"ש תר"י וכ"כ התו' דכתבו על פירש"י שפירש בקורא להגי' הספר דאפי' לקריאה נמי לא נתכוין. והתוס' הקשו דלמה לא יצא כיון דמצות א"צ כוונה ועכ"פ קרא לכן פי' התו' שאין קורא התיבות כהלכתן בנקודתן אלא ככתיבתן כדי להבין בחסירות ויתירות כמו לטטפות ומזוזת. ואם כיון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין כו' עכ"ל. וכן תר"י כתבו ע"ד זה באופן אחר. עכ"פ קורא להגיה שכ' בש"ע אין פי' שוה לקורא להגיה האמור בש"ס דבש"ס ר"ל שאינו קורא כהלכתו ובש"ע ר"ל שקורא כדין בנקודתן. אלא שאין כוונתו רק להגיה אבל מתכוין לצאת:

ובכ"מ כו' דאפילו לא כיון כו' יצא דהקשה קושית מ"א על הרמב"ם כנ"ל ותי' דדברי הש"ס דמוקי בקורא להגיה לפי מאי דס"ד. אבל לדידן דקי"ל כר"מ דף י"ד דפסוק א' צריך כוונת הלב ולא יותר:

אבל פסוק ראשון בעי כוונה גמורה וכיון דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפי' קרא להגיה לית לן בה עכ"ל הכ"מ והשתא מאי דתנן אם כיון לבו יצא. היינו בפסוק א' אפי' קרא שאר הפרשיות להגיה ואם לא כיון בפסוק א' אפי' קרא כל הפרשיות שלא להגיה לא יצא כ"ה תמצית דברי הכ"מ והטעם י"ל לדעת הכ"מ דבשאר פרשיות אפי' לא כיון לצאת יצא דס"ל כהרשב"א (הובא במ"א סי' ס"ג ס"ק ח) דפסוק א' לבד הוה דאוריית' ומכאן ואילך הוי דרבנן. וס"ל כמ"ש מ"א ס"ק ג' דבמצות דרבנן א"צ כוונה. ואפשר לזה נתכוין מ"א במ"ש סס"ק זה ועמ"ש סי' ס"ג ס"ה:

וכ"מ ל' הרמב"ם. והוא כל' הש"ע ובאמת גם כוונתו של' הש"ע ג"כ משמע כמ"ש הכ"מ. ונקט הרמב"ם כיון דדברי הכ"מ אמורים להרמב"ם משמעותו אפשר דלפי' מ"א צ"ל דקורא להגיה האמור בגמ' עם קורא להגיה האמור ברמב"ם וש"ע הן שוין בלשונם וחלוקים בפירושיהן כנ"ל והוא דוחק: