מחצית השקל על אורח חיים תקצ:ב

(ס"ק ב) יותר כו' וא"כ גם התקיעה צ"ל כשניהם יחד כו' הנני מוכרח להציע סוגית הש"ס בקצרה עם ג' שיטות המצטרכים בש"ע מלבד יתר שיטות שאין מצטרכים פה אשמיטם. תנן דף ל"ג ע"ב שיעור תקיעה כשלש תרועות. שיעור תרועה כג' יבבות. ובברייתא תניא שיעור תקיע' כתרועה. שיעור תרועה כשלש שברים. ורמי תחלה על רישא דמתני' דקתני שיעור תקיעה כג' תרועות. וברייתא קתני כתרועה אחת. ומשני אביי תנא דמתני' חשיב לתקיעות דכלהו בבי (פירש"י וה"ק שיעור ג' התקיעות (ר"ל שלפני התרועות או שלאחר התרועות) כשלש התרועות א"כ שיעור תקיע' א' כשיעור תרועה א') ותנא דברייתא חשיב תקיעה דחד בבא:

והדר פריך אסיפ' דמתני' דקתני שיעור תרוע' כג' יבבות שהן קולות קצרים והיא התרועה וברייתא קתני כג' שברים שהם יותר ארוכות. ואמר אביי בהא ודאי פליגי תנא דמתני' סבר יבבא דמתרגם אונקלוס על תרועה היינו ילולי יליל קולות קצרים. ותנא דברייתא סבר דיבבא פרושו גנוחי גנח קולות ארוכות. ופרש"י על מתני' שיעור תרוע' כג' יבבות היינו שלש קולות בעלמא כל שהו:

וכיון דהית' קבלה בידם דשיעור תקיעה כתרועה היינו כשיעור שלש כחות כ"ש. ולפ"ז כתב רש"י דניהו דשברים הם ארוכות יותר מתרועות דהיינו יבבות. מ"מ אין להאריך בשבר א' כמו ג' כחות כ"ש דא"כ יצא מכלל שבר והוה תקיע' דזהו שיעור תקיעה אבל ריב"א וריב"ם כ' התוס' והרא"ש דס"ל דשיעור יבבא א' הוא כשלש כחות כ"ש:

א"כ ג' יבבות הם כשיעור תשעה כחות כ"ש. וא"כ שיעור שבר א' הוא כשיעור ג' כחות כ"ש:

דהא שיעור ג' שברים צריך שיאריך בהן כשיעור תרועה עכ"פ שהן ג' יבבות וכל יבבא הוא ג' כחות א"כ ג' יבבות הם ט' טרומיטן וכן צ"ל ג' שברים:

אם כן כל שבר צ"ל כשיעור ג' כחות וא"כ לרש"י צריך להאריך בתקיע' של תשר"ת כשיעור שברים ותרועה. דהא עבדינן לה מספק' שמא תרועה דקרא שניהם יחד ושיעור תקיע' קבל' בידם כשיעור תרועה וא"כ צריך להאריך בתקיעה כשיעור שניהם אך עכ"פ א"צ להאריך יותר בתקיע' מתשע' כחות. דהא לרש"י תרועה ג' כחות ושבר א' ע"כ אינו ארוך כשיעור ג' כחות כנ"ל וא"כ אפ"ת דאורך שבר א' הוי כשני כחות. א"כ ג' שברים הוויין שש כחות. וג' יבבות דתרועה הויין ג' כחות. והוי יחד תשע' כחות וא"צ להאריך בתקיע' דתשר"ת כ"א כשיעור תשעה כחות. אבל לריב"א וריב"ם דשיעור תרועה ט' כחות. וכן שלש שברים הוויין תשעה כחות צריך להאריך בתקיעה דתשר"ת כשיעור ח"י כחות והראב"ד הוא דעת שלישית. וס"ל כרש"י דשיעור ג' יבבות הם ג' כחות כ"ש אלא דס"ל לבתר דמסיק אביי בסיפא דבהא ודאי פליגי. דתנא דמתני' סבר דתרועה ילולי וברייתא סברי גנוחי. חזר בו מתי' ראשון וס"ל דגם תנא דמתניתין חשיב תקיעה דחד בבא והא דקתני שיעור תקיעה כשלש תרועות וברייתא קתני כחד תרועה כל חד לשיטתו אזיל דהראב"ד ס"ל דלא היה הקבלה דשיעור תקיעה כתרועה. אלא שיעור תקיעה כט' כחות. וא"כ תנא דמתני' דס"ל שיעור תרועה כג' יבבות דהיינו ג' כחות. וכיון דתקיעה צ"ל כט' כחות לכן קתני כג' תרועות דהויין ט' כחות אבל תנא דברייתא דס"ל תרועה ג' שברים שהן כל שבר ג' כחות דלא כרש"י וג' שברים הויין ט' כחות ולכן אמר שיעור תקיעה כתרועה א' דהיינו ט' כחות. אם כן לענין שיעור תקיעה לא פליג מתני' עם הברייתא ולתרוויהו שיעור תקיע' כתשעה כחות. ולפ"ז גם בתשר"ת א"צ להאריך בתקיעה יותר מט' כחות. ונגד זה גם בתר"ת צריך להאריך בתקיע' כשיעור תשעה כחות. ודעה א' שהובא בש"ע הוא דעת רש"י. ודעת י"א הוא ריב"א וריב"ם ודעת הראב"ד לא הובא בש"ע:

ואם כן אף שהאריך קצת בשברים ל"ל בה כל זמן שלא האריך כשיעור ח"י כחות לא נעשה תקיעה דהא בתשר"ת שיעור תקיעה ח"י כחות. זהו דעת הג"א שהביא רמ"א. אבל דעת הרב"י שהוא דעת התוס' והרא"ש דאפי' בתשר"ת אין להאריך יותר משיעור תקיעה דתר"ת. אע"ג דלגבי סי' דידיה לא הוי כתקיעה מ"מ יצא מכלל שבר כ"כ הרב"י הב"ח כתב הטעם דהג"א ורמ"א ס"ל כהרמב"ם וסמ"ג דהא דעבדינן תשר"ת ותש"ת ותר"ת מספיק' דכן אתקין ר' אבהו כדאמרינן שם. ואמרינן דטעמיה דר"א משום דמספק' ליה. ר"ל ספק ממש ולכן בסי' תשר"ת אינו יוצא כלל אי עביד תר"ת ואין שם תקיעה עליו אם לא האריך כח"י כחות. ולכן מותר להאריך בשברים עד ח"י כחות כמ"ש מ"א. אבל דעת התו' והרא"ש כרב האי גאון. דמספקא ליה דאמר הש"ס הוא לאו דוקא. אלא דבאמת בין ילולי ובין גנוחי ובין עביד תרווייהו גנוחי וילולי יצא ידי תרועה דכלהו מיקרי תרועה. אלא שבימי ר"א היה בישראל מנהגים חלוקים יש שהיו עושים תרוע' ילולי ויש גנוחי ויש תרתי גנוחי וילולי. והיה נראה בעיני ההדיוטו' כשני תורו' (וע' ברמב"ן במלחמו') לכן היה ר"א מאסף כל המנהגים יחד ועי"ז יהיה תירה אח' לכל ישראל ולא יהיה ביניהם שינוי:

ולפ"ז גם בסימן תשר"ת יצא בתקיע' תר"ת וסגי לתקיע' כשיעור ג' כחות ולכן גם בסי' תשר"ת אין להאריך בשבר כשיעור ג' כחות דהא יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה דהא גם כשתוקעים תשר"ת ס"ל דגם אם תקע תר"ת והוי תקיעה קצרה יצא:

וכתב הב"ח ומ"מ לדעת הראב"ד כו' אפי' לדעת הג"א כנ"ל מ"מ אין להאריך בשבר כט' טרומיט"ן:

שברים כו' עד תשע כחות ולא עד בכלל להראב"ד:

יצא בדיעבד בתרועה דתר"ת דסמכינן על רש"י. ואדרב הטור והרב"י. וכן פסק פה בש"ע המנהג שלא להוסיף על ג' שברים מהרי"ל וראיתי בפריש' הביא דברי מהרי"ל וז"ל והיה מהרי"ל סג"ל מתמה אמאי לא רגילים נמי לעשות שברים יותר מג' שברים כאשר עושים בתרועה ודוק. וכתב הפרישה ולענ"ד ליתן קצת טעם למנהג אשכנז דס"ל כהפוסקים דמצריכים לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת (כמ"ש סעיף ד' ואע"ג שכ' רמ"א שאין נוהנים כן מ"מ כתב הט"ז שיש לעשותן תכופים וסמוכים זה לזה) מש"ה מקצרים בשברים שלא לעשות יותר מהשיעור משום חשש שלא יוכלו לעשות התרועה שאחריה באות נשימה משא"כ בתרועה שהיא באה באחרונה שיכול להאריך בה כמו שירצה וכיון שיש טעם לקלר בשברים דסדר תשר"ת תקנו לקצר בכל השברים וק"ל עכ"ל הפרישה וע' ב"ח שכ' טעם אחר:

צריך ג' שברים כו' ב"ח מנהגים כו' גם נ"ל מ ש במנהגים כו' פי' אחר ר"ל שהב"ח כ' שאין לצרף קול הארוך ע"פ המנהגים דהב"ח היה הגרס' לפניו במנהגים ויעשה ג' שברים לבד ההפסקה ולפ"ז היה הב"ח מפרש דאתי לאשמועינן שיעשה שלש שברים מלבד קול הארוך שהוא נקרא הפסקה שבה מפסי' הקול לבסוף וע"ז כ' מ"א תחלה ולא נהגו כן וע"כ צ"ל דלא קי"ל כמנהגים בזה והוסיף מ"א אח"ז גם נ"ל מ"ש כו'. דבאמת לא פלגינן על המנהגים שגם מנהגים גופייהו לא דברו מזה מקול הארוך ואפשר דמנהגים גופייהו ס"ל דמצטרפים קול ארוך לג' שברים וא"צ כ"א שני שברים מלבד קול הארוך ופירש דברי המנהגים כמו שהבין הב"ח תחלה והגיה במנהגים שצ"ל ויעשה ג' שברים מלבד בהפסק' וז"ל הב"ח והורה לנו שני דברים. א' שלכתחלה יעשה ג' שברים לבד ולא יותר כמ"ש מהרי"ל השני שיפסיק בין ג' שברים לתרועה שאחריה ואפי' לדעת הרא"ש דבעינן שברים תרועה מנשימה אחת מ"מ צריך להפסיק ביניהם וכן פסק מהרא"י כו' דאם ל"כ לא מיקרי נשימה אחת אלא יפסי' מעט רק שלא יעשה נשימה בינתיים עכ"ל הב"ח. ולפי זה לא דברו מנהגים כלל מן קול הארוך מה דינו: