מחצית השקל על אורח חיים נט:ה

(ס"ק ה) בפחות מיו"ד. כ"כ בד"מ כו' וז"ל כו' כוונת מ"א דמל' רמ"א שכ' הש"ץ מוציא היחיד. אע"פ שהוא בקי. מיהו אין הש"ץ כו' בפחות מיו"ד משמע דקאי דוקא על בקי. דב"י איירי לעיל מזה וס"ד דאינו בקי מוציא אפי' בפחות מיו"ד ולכן כ' מ"א דזה לית' דע"כ אין זה כוונת רמ"א. דהא דין זה מקורו מתר"י. ושם מבואר דאפי' לאינו בקי אין ש"ץ מוציא בפחות מיו"ד. א"כ עכצ"ל דגם רמ"א כוונתו דאפי' לאינו בקי בעי' י' להוציאו:

אע"ג דעם שבשדות כו' דע דהרב"י כ' על מ"ש הטור בשם תשובת הרא"ש שברכת יוצר אור וערבית ראוי לו' עם הש"ץ בנחת כו' וכמ"ש בש"ע. וסיים בטעמו וז"ל כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ בשתיקה וגם אי היה מכוין ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברי' אחרים הרי הפסיד הכונה כי הפסי' באמצעות' אבל כשאדם קורא בפיו אף אי קורא מקצתה בלא כונה יצא כו' עכ"ל הרא"ש והקשה הרב"י הא מסקי' סוף מס' ר"ה בפלוגת' דר"ג ורבנן בברכו' דר"ה ויה"כ דחכמי' ס"ל דהש"ץ אינו מוציא אלא לשאינו בקי ור"ג ס"ל דמוציא אפי' הבקי והיינו כששומע הברכו' מפי הש"ץ ומסקי' דהלכה כר"ג בר"ה ויה"כ דאוושי ברכות (פירש"י שהן ברכות ארוכות ואין הכל בקיאי') והלכה כחכמי' בשאר ימות השנה דאין הש"ץ מוציא אלא לשאינו בקי. א"כ ל"ל להרא"ש הטע' שלא סמך על שמיעת הברכו' מפי הש"ץ שמא יפנה לבו באמצע לד"א ת"ל מצד הדין אין הש"ץ מוציא לבקי בשאר ימות השנה. ותי' הרב"י וז"ל ושמא י"ל דדוקא בברכות דתפל' דרחמי נינהו (ר"ל דראוי לכ"א להתפלל בעצמו גם כייף אינש דעתי' טפי כשמתפלל בפיו) אבל בברכות דק"ש וכיוצ' בהן בשומע מש"ץ יוצא. והוא שיכוין לכל דבריו עכ"ל הרב"י. וכן פסק בש"ע הרי דלהרב"י ברכ' ק"ש קיל מתפל' דבברכ' ק"ש אפי' כל ימות השנ' ש"ץ מוציא אפי' לבקי:

אבל בתר"י מבוא' להיפוך דאדרב' ברכ' ק"ש חמירי מתפל' לענין זה: דאהא דתנן במס' מגיל' דף כ"ג ע"ב אין פורסים את שמע בפחו' מעשרה פי' תר"י בשם הר"מ פ"ג דברכות וז"ל אע"ג שעם שבשדות כו' כמ"ש במ"א פה כל לשון תר"י שם וכונתו דאמרינן שם במס' ר"ה דעם שבשדות דאניסי ואין יכולים לבא לעיר ש"ץ מוציאן אפי' היו בשדות ולא שמעו התפלה מפי הש"ץ (דלא כפרש"י שם במס' ר"ה) ופי' הא דאין פורסי' כו' הנ"ל. ר"ל דאותם בני אדם שלא שמעו מפי הש"ץ ברכ' ק"ש דהיו אנוסים ולא היו יכולים לבא לבה"כ בשעה שבירך הש"ץ עכשיו כשא' ירצה להוציאן ע"י שיאמר ברכת ק"ש והם ישמעו ויענו אמן צריכים להיות עשרה וע"ז כתבו תר"י אע"ג שעם שבשדות דאניסי כו' וס"ל דדין זה דעם שבשדות שפטורים מצד אונס אין חילוק בין ר"ה ויה"כ לשאר ימות השנה. דהא טעם הפטור משום אונס א"כ אין סברא לחלק (דלא כדעת הרא"ש דס"ל דוקא בר"ה ויה"כ פטורי עם שבשדות) א"כ למה צריך לפרוס על שמע לאותן ב"א שלא היו בבה"כ כשבירך ש"ץ ברכת ק"ש ה"ל לצאת בברכת הש"ץ אף שלא היו בבה"כ כיון דהיו אנוסים (דעל מי שפשע ולא בא לבה"כ לבד וודאי לא היו מתקנים לכתחלה חז"ל תקנה) כמו בעם שבשדות וע"ז תי' תר"י דברכת ק"ש חמיר מברכ' תפלה ואין הש"ץ יכול להוציא עם שבשדו' בברכ' ק"ש עד שיבאו לבה"כ וישמעו מפי הש"ץ ויענו אמן:

ולכן א"ש אין פורסים על שמע כו' הרי דלדעת תר"י אדרבא ברכת ק"ש חמיר מתפלה לענין הוצא' הש"ץ. דלא כמו שהוכיח הרב"י מהרא"ש כנ"ל:

משמע דמיירי באינו בקי דאל"כ אף בתפל' אינו יוצא. ר"ל לדעת תר"י דס"ל דברכות ק"ש חמירי מתפלה לענין הוצאת הש"ץ דלא כהרב"י. א"כ מ"ש תר"י דאין נפטרים אלא בשמיע' ובעניית אמן. משמע דעכ"פ בשמיע' מפי הש"ץ יוצאים והא קי"ל (בסי' קכ"ד) בשאר ימות השנה כרבנן דר"ג דאין הש"ץ מוציא בתפל' את הבקי כנ"ל. כ"ש שאינו מוציא לבקי בברכ' ק"ש דחמירי לענין זה לדעת תר"י אעכצ"ל דתר"י מיירי באינו בקי דגם בתפל' יכול ש"ץ להוציא אפי' כל ימות השנה וה"ה לברכת ק"ש אף דחמירי מתפלה ואפ"ה אין פורסים כו' בפחות מיו"ד ובעי' דוקא י' הרי דאפי' מי שאינו בקי אין הש"ץ מוציא כ"א ביו"ד:

סופר מברך כו' היינו שנים שאכלו יחד וא' מהן סופר. ר"ל שיודע לברך בהמ"ז והשני בור ואינו יודע לברך בהמ"ז. כמבואר לקמן רסי' קצ"ג שאני ברכת הנהנין דלא בעי' עשרה:

ובר"ן כו' ולכן הקשה על הגאונים שפי' הא דאין פורסי' ע"ש בפחות מעשרה אין מתחילי' ברכת ק"ש שיברך הא' ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה והיינו משום קדוש' דאיכא בברכ' יוצר. ואף בברכת ק"ש של ערבית שאין בה קדושה מ"מ עבדו רבנן לא פלוג. ועז"כ הר"ן וז"ל ותמיהני על פי' זה דא"ה משמע דבתפלה כל היכא דאיכא עשרה הש"ץ מוציא את הבקי. ואלו בסוף ר"ה משמע דבתפלה כל היכי דאיכא עשרה אין הש"ץ מוציא הבקיאים עכ"ל. והיינו לפי שהבין דהגאונים מיירי בבקי ולכן תמה עליהם. אבל לפמ"ש מ"א לפרש דברי תר"י דמיירי דוקא באינו בקי. ה"ה דיש לפרש כן דעת הגאונים דמיירי באינו בקי ולק"מ. עמ"ש ס"ס ו' בשם הלבוש דס"ל דגם ברכת השח' בעי' י' ומיירי בבקי:

וסימן תקצ"ד כצ"ל: