מחצית השקל על אורח חיים תקפו:ג

(ס"ק ג) מבהמה כ' כדאיתא בנדה דף נ"א ע"ב תנן כל שי"ל קרנים יש לו טלפים. ויש שי"ל טלפים ואין לו קרנים. וניהו דשני סימני טהרה יש. טלפים ומעלה גרה מכל מקום האמרי' בחולין אם יש לו טלפים די וא"צ לידע אם מעלה גרה ובלבד שמכיר חזיר. דאין בהמה טמאה שי"ל טלפים ואינו מעלה גרה כ"א חזיר וכיון שמכיר שאינו חזיר די בסימן טלפים וכיון שכל שי"ל קרנים יש לו טלפים. הרי יצא מספק טמאה. דהא טמאה אין לה טלפים כ"א חזיר. וחזיר הא אין לו קרנים. אם כן לא משכחת קרן מבהמה טמאה:

ולא ע' בחולין. וודאי דעיין בחולין. דהא סיים ר"מ רבקש ומשמע שם דכ"ע היא וכמ"ש תוספות בשם ר"ת בחולין דף נ"ט עכ"ל. הרי דמקור קושייתו מתוס' דחולין אלא מ"א רצה לומר דלא ע' בחולין בר"ן. ומה שסתר מ"א דבריו ולא הזכיר הר"ן היינו משום דהאי דינא דשופר בהמה טמאה פסול הוא דברי הר"ן. א"כ קושיית הר"מ רבקש על הר"ן. לכן כתב דלא עיין בדבריו בחולין. והוא דהכי איתא שם. ת"ר אלו הן סימני חיה להתיר חלבה ולהצריכה כיסוי. כל שי"ל קרנים וטלפים. ר' דוסא אומר יש לו קרנים ודאי גם טלפים יש לו. אבל אם יש לו טלפים צריך לחקור אם ישלו קרנים. ומסקינן שם דהני קרנים צ"ל משונים מקרני בהמה. אבל מטלפים לא הוזכר בש"ס אם צריכים להיות משונים. וכתבו התוס' בשם ריב"ם דהטלפים א"צ להיות משונים. ות"ק תרתי בעי קרנים שהוא סימן שהוא חיה. וטלפים להוציא מכלל חיה טמאה. ור' דוסא ס"ל דבקרנים משונים גרידא סגי דודאי היא חיה טהורה. וכ' התוס' דלפ"ז מתני' דנדה הנ"ל ע"כ רק כר' דוסא אתיא ולא כת"ק. דהא לת"ק אפי' י"ל קרנים משונים צריך לידע שי"ל טלפים ולא אמרינן דודאי יש לו טלפים ובמתני' דנדה קתני כל שי"ל קרנים י"ל טלפים עוד כתבו בשם ר"ת לפי מסקנ' דבריהם. דגם טלפים שהזכירה הברייתא הם ג"כ טלפים משונים מטלפי בהמה. ולת"ק בחדא סגי להכיר שהיא חיה טהורה. או בקרנים משונים או טלפים משונים ומ"ש ת"ק כל שיש לו קרנים וטלפים וי"ו של וטלפים דקאמר ת"ק היא ו' המחלקת וכאלו אמר קרנים או טלפים. ור' דוסא מחמיר ואמר כל שיש לו קרנים משונים ודאי י"ל טלפים משונים אבל אם י"ל טלפים משונים אין זה מוציא מידי ספק בהמה וצריך שתדע אם י"ל קרנים להחזיקו בחי'. ולפ"ז בין ת"ק ובין ר' דוסא לא דברו מסימנים המוציאים מחזקת טמאה וי"ל דכ"ע ס"ל דבקרנים לחוד יצא מחזקת טמאה. וכן סיימו התוס' וז"ל והשתא מתני' דנדה הנ"ל אתי' ככ"ע דרבנן מודו כל שי"ל קרנים יש לו טלפים היינו פרוסות סדוקות עכ"ל וכ' מהרש"א וז"ל ודע דלפי"ז קרנים וטלפים דהתם (ר"ל במס' נדה) בכל קרנים וטלפים מיירי (אפי' אין משונים) ולענין טמאה וטהורה וה"ק כל שי"ל קרנים אפי' של בהמה יש לו טלפים סדוקו' וטהורה עכ"ל. והדין עמו דל ל דגם במתני' דנדה מיירי בקרנים וטלפים משונים. דא"כ איך כ' התוס' דמתני' דנדה אתיא ככ"ע הא לא מצי אתיא כת"ק. דהא ת"ק ס"ל דבטלפים משונים סגי. ובלא"ה תיקשי אי מתני' בקרנים וטלפים משונים. איך תני סיפא ויש שי"ל טלפים ואין לו קרנים ואפשר דטמאה היא. הא אין לבהמה טמאה טלפים כ"א לחזיר. והא חזיר אין טלפיו משונים. ואם כן כיון שי"ל טלפים משונים יצא מספק חזיר וע"כ טהור הוא. אע"כ מתניתין דנדה מיירי בטלפים שאין משונים ודומיא דהני הקרנים אין משונים ושפי' אתיא ככ"ע. ולפ"ז לפי' ריב"ם לא קשיא קושית הר"ם רבקש דלריב"ם מתני' דנדה ע"כ כר' דוסא אתיא. אבל לת"ק בעינן תרתי קרנים משונים להוציא מספק בהמה. וטלפים שאין משונים להוציא מספק טמאה. א"כ מצינו לת"ק לטמאה קרנים אם אין לו טלפים. וא"כ י"ל דהר"ן פסק כת"ק ולא ק"מ. ולכן סיים הר"מ רבקש ומשמע שם דכ"ע היא וכמ"ש התו' בשם ר"ת כו' משמע דהר"מ רבקש תפס עיקר כר"ת ומקשה שפי' (דלא כמ"ש הפלתי סימן ע"ט שכתב כוונה בהר"מ רבקש מה שאין נראה כן מלשונו ע"ש) וע"ז כתב מ"א ולא עיין בחולין. ר"ל בר"ן בחולין כנ"ל שהר"ן בחולין הביא רק פי' ריב"ם ולא הביא כלל פי' ר"ת. וא"כ הר"ן לשיטתיה א"ש ולק"מ:

ומ"ש מ"א וכ"ה ברא"ש וטי"ד ר"ל דגם רמ"א שהביא דברי הר"ן בשופר של בהמה טמאה א"ש דגם אנו קי"ל כפי' ריב"ם דהא כתבו שם דקרנים אין מוציאים רק מספק חזיר. משמע דאפשר אף ע"פ שיש לו קרנים ניהו שודאי אינו חזיר מ"מ אפשר שהיא שאר בהמה טמאה. ומ"ש מ"א ולא עיין כו' דקאי אחיה. ר"ל מתני' דנדה קאי אחיה. ובא ליישב קושית הפר"ח בסי' פ' עכ"פ על הש"ע. שהקשה כיון דלפי' ריב"ס סתם לן רבי במשנה דנדה כר' דוסא. ולמה פסקו הפוסקים כת"ק ע"ש. ולכן כ' מ"א דס"ל דמתני' דנדה דקתני כל שי"ל קרנים כו' קאי אחיה ומיירי בקרנים משונים. זה ודאי יש לו טלפים דבהכי מיירי ר' דוסא והיא חיה טהורה אבל אי יש לו קרנים שאין משונים זה לא הוזכר לא בדברי ר' דוסא ולא במשנה שי"ל ודאי טלפים. אלא אפשר דאין לו טלפים והיא טמאה ובהכי א"ש דאנן קי"ל כסתם מתניתין דנדה וכר' דוסא. וא"ש מ"ש בי"ד סי' ע"ט דקרנים אין מוציאים רק מספק חזיר אבל אפשר שהיא טמאה. ומ"ש בי"ד סימן פ' חיה טהורה חלבה מותר כו' וחכמים נתנו סימנים מפי השמועה בקרנותיהם אם הן מפוצלות ודאי חיה טהורה. וכתב ש"ך וז"ל כשהיא מעלה גרה ומפריס פרסה ודאי טהורה. אבל פשיטא דאין סימן מפוצלות מורה שהיא טהורה עכ"ל ולדברי מ"א זה ליתא ודברי ש"ע סימן פ' הם כפשטן אם יש לו קרנים מפוצלות בזה לבד סגי שודאי חיה טהורה וכרבי דוסא וכסתם מתני' דנדה ובלא"ה דברי ש"ך שם ל"ד במ"ש תרתי בעי' מעלה גרה ומפריס פרסה. דבפרסה לחוד סגי אפי' לשיטת הש"ך דהא ליכא טמאה שמפריס פרסה כ"א חזיר. וכיון שיש לו קרנים יצא מס' חזיר ואתי הכל על נכון:

ומ"ש הע"ש דלא קי"ל כו' כונתו להקשות על רמ"א שפסק כהאי דר"ן. דז"ל הר"ן אפשר דוקא בטהורים (כשרים השופרות) אבל טמאים לא. דאמרינן פרק במה מדליקין דף כ"ח תני ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה ושופר נמי מלאכת שמים היא דאמרי' בראש השנה דף כ"ו ע"א חד טעמא דקרן פרה פסול לשופר. דאין קטיגור נעשה סניגור שלא להזכיר חטא עגל דפרה עם עגל. דהא מה"ט אין כה"ג משמש בפנים בבגדי זהב שלא להזכיר חטא עגל של זהב. ופריך והא כה"ג משמש בבגדי זהב בחוץ והא שופר נמי בחוץ ומשני שופר נמי כיון דלזכרון קאתי להעלות זכרון של ישראל לאביהם שבשמים כלפנים דמי (הרי דמדמה הש"ס תקיעת שופר לעבודה שבפנים לכן בעי' שיהיה מטהורה דהא מלאכת שמים היא) ומיהו לאו ראיה גמורה היא כו' עכ"ל. וניהו דהר"ן נסתפק פסק רמ"א לחומרא לפסול מבהמה טמאה. ועל זה הקשה הע"ש דהא טעמא דהר"ן לפסול משום דתני ר"י לא הוכשרו כו' והא לא קי"ל בהא כר"י מדאיצטריך קרא בתפילין שיהיו נכתבים על עור בהמה טהורה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ודרשי' מן המותר בפיך. ואם אי' דקי"ל דלא הוכשרו למלאכת כו' קרא למה לי:

לא עיין בשבת דף כ"א דשאל הש"ס אהא דלא הוכשרו ואמר לתפילין. ופריך תפילי' בהדיא כתיבא למען תהיה תורת וגו' (ופי' התוס' דהאי דרשה היתה פשוטה ולא איצטריך לאשמועין ומסיק לרצועות תפילין שיהיו מעור טהורה. ופירש"י דהני ל"ל מקרא דלמען תהיה תורת וגו' דהא לאו תורה כתיב בהו. ואיצטריך ר"י לאשמועינן כיון דמלאכת שמים בעי' שיהיו מטהורים. הרי מבואר להדיא דגם ר"י דא"ל לא הוכשרו כו' מ"מ א"ל דרשה דלמען תהיה תורת וגו'. ומה"ט הוכיח דע"כ ר"י לא מיירי בעור כתיבת תפילין דלא איצטריך כנ"ל:

והטעם דאתקש כו' כוונתו ליישב קושיות הע"ש ולהיכן אזלא קושייתו. כיון דכבר ידעינן דלא הוכשרו כו' קרא דלמען תהיה וגו' ל"ל. לזה כתב מ"א והטעם דאיתקש כו' דר"י גופיה מנא ידע דלא הוכשרו כו' דלא משמע דהיא הלכה למשה. וגם כדי ליישב קושית הע"ש צ"ל דלאו הל"מ היא אלא מדכתב קרא דלמען תהיה וגו' וגבי כתיבת תפילין דבעי' טהורה. ילפינן מזה כל התורה. דהא בלא"ה מקשי' כל התורה לתפילין. לענין מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות וכדאית' בקדושין. ובספר חמד משה נתפלא בדברי מ"א הנ"ל וכתב שדבריו צע"ג דהא הקישא דכל התורה לתפילין הוא מדכתיב והיה לאות על ידך דהיינו תפילין וסיים למען תהיה תורת וגו' דהיינו כל התורה וכיון דכתיב בחד קרא מקשי' תורה לתפילין. אולם ע"כ לא צריך למילף כל התורה מתפילין אלא לענין מצות עשה שהז"ג. אבל לענין דבעינן עור טהורה בתורה כתיבה. דהא דרשי' מבפיך מן המותר בפיך והא תיבת בפיך גבי תורת ה' כתיבה עכת"ד. ולענ"ד אין כוונת מ"א דילפינן כל התורה דבעינן טהור' מתפלין. אלא כוונתו ניהו דס"ד דהש"ס דלמען תהיה תורת וגו' לא קאי אלא אכתיב' פרשיו' תפילין וכדומה דכתיב בהו תורה וכדפירש"י מ"מ להמסקנא כוונת הכתוב למען תהיה תורת וגו' כל מה שהוא תורת ה' יהיה איזה מצוה שתהיה אפילו אין במצו' ההיא כתיבה כלל. מ"מ בעי' בפיך מן המותר בפיך. ולכן אפילו רצועות תפילין דאין בהם כתיבה מ"מ בעינן מן המותר בפיך. וראיה לזה דהא מקשינן בקדושין לענין מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורו' מתפילין. מדכתיב תפלין ותורה בחד קרא דהיינו והיו לאות על ידיך דהיינו תפלין וסיים למען תהיה תורת וגו' היינו כל התורה. וכי נשים אין פטורים ממצו' עשה שהזמן גרמא כי אם ממצות עשה שיש בה כתיבה. זה ודאי ליתא. אלא פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא וע"כ דכל המצות נכללות בתיבת למען תהיה תורת וגו' אפילו מצות שאין בהם כתיבה וכלם הוקשו לתפילין לפטור נשים אם הם מצות עשה שהזמן גרמא. וכיון דלמען תהיה תורת וגו' כולל אפילו מצות שאין בהם כתיבה לכן אפילו רצועות תפילין בעי' עור בהמה טהורה. וזה כוונת התרצן בשבת לא נצרכה אלא לרצועו'. דניהו דדרשה למען תהיה תורת וגו' היתה פשוטה כמ"ש התוס' כנ"ל. מכל מקום הוי ס"ד דכוונ' הכתוב דוקא במצוה שיש בה כתיב' דהיינו פרשת התפלין וכדומה ואכתי לא הוי ידעי' דרצועות בעינן טהור' קמ"ל ר"י דלא הוכשרו כו' וגלי לן דפי' הכתוב הוא למען תהיה תורת וגו' כל מה שהוא תורת ה' אפי' אין בה כתיבה ואפי' רצועות. צ"ל מן המותר בפיך. ובזה נתיישבה קושיות הע"ש דא"א דקי"ל לא הוכשרו כו' ל"ל קרא דלמען תהיה תורת וגו' כנ"ל. דאי לא הוי כתיב למען תהיה תורת וגו' לא הוה ידעי' דלא הוכשרו. אלא מדכתיב למען תהיה תורת וגו' וגילה לנו ר' יוסף דפי' הכתוב הוא יהיה מצוה מה שתהיה אפילו אין בה כתיבה מכל מקום בעינן מן המותר בפיך ואפילו רצועות. וזה כוונת מ"א במ"ש והטעם דאיתקש כל התורה לתפלין כדאיתא בקדושין ור"ל דהטעם דרצועו' אפילו שאין בהם כתיבה גם כן הוי בכלל למען תהי' תורת וגו' וראיה לזה דהא איתקש כל התור' לתפלין לענין מצות עשה שהזמן גרמא אפילו מצות שאין בהם כתיבה. ואם כן ע"כ צ"ל דלמען תהיה תורת וגו' כולל כל המצוה. עוד יש לו' דכוונ' מ"א כמובן הפשוט דהוקשה כל התורה לתפלין ומזה ידעינן דלא הוכשרו וכו' דהא עיקר קרא אתי למצו' תפילין אלא דלמען תהיה תורת וגו' הוא נתינת טעם למצות תפילין וכמ"ש רמב"ן דע"י תפילין תזכור יציאת מצרים וכמ"ש בקרא בסיפא. וממילא תדע כי ה' הוא אדונך הפודך מבית עבדים וצריך אתה לשמוע בקולו. אם כן מסתמא תיבת בפיך דדרשינן מן המותר בפיך לא קאי על תורת ה' שהוא רק נתינת טעם יותר יש ללמוד דקאי ארישא על גוף המצוה דהיינו תפילין. וקאי על כל מצות תפילין אפילו על הרצועות דהכל הוא בכלל והיה לאות על ידך. וזה קמ"ל ר"י ומיניה ילפינן לכל התורה דלא הוכשרו כו' אבל פי' א' מ"ש נ"ל עיקר:

גם נ"ל דראם טהור כו' נתכוון לחלוק על ע"ש שכ' מדכתבו התוס' בראש השנה דף כ"ו ד"ה חוץ כו' אהא דתנן התם כל השופרו' כשרים חוץ משל פרה. וכתבו התוס' וז"ל הא דלא קתני נמי חוץ משל ראם כו' ושמא אין חלולים ואין ראוים לשופר עד כאן לשונו. וכתב על זה הע"ש וז"ל ואם הראם מין טמא מוכח מדבריהם דשאר טמאים כשרים לשופר עכ"ל. (ובאמת לפ"ד ה"ל להקשו' על הר"ן שכתב שי"ל שופר מבהמה טמאה פסול. וכתב אח"ז כמ"ש התוס' דמה"ט לא קתני מתני' חוץ משל ראם משום דאינו ראוי לשופר שאינו חלול ע"ש. וע"כ צ"ל דראם טהור. מדלא אמר דבלאו הכי פסול כיון שהוא טמא כדדייק הע"ש מן התוס'. או י"ל כיון דהר"ן גופיה לא בריר ליה דשופר של טמאה פסול. לכן נקט תירוץ המספיק וודאי משום שאינו חלול. אם כן יש לו' ג"כ להתו') ולכן כתב מ"א דוודאי טהור הוא וליכא לדייק מהתו' מידי:

דמתרגמי' ותאו רימא. ע"כ טעות סופר הוא. דעל תאו מתרגם המתרגם תורבלא. וצ"ל ודישן ורימא. כי כן תרגם המתרגם על אקו ודישן ויעל' ורימא. וכ"כ בס' חמד משה. וכן התו' בזבחים דף קי"ג ע"ב ד"ה אורזילא כו' הוכיחו מתרגום הנ"ל דראם חיה טהורה וחלבו מותר ע"ש:

ולחד פי' הוא סי' טהרה. היינו לפיר"ת הנ"ל דהא כתבו התו' דלר"ת מתני' דנדה כל שיש לו קרנים יש לו טלפים אתיא ככ"ע. וע"כ מתני' דנדה מיירי אפי' בקרני בהמ' שאין משונים וכמו שכ' מהרש"א וכמו שהוכחתי לעיל. אם כן אפ"ת דראם אין לו קרנים משונים רק קרני בהמ' עכ"פ מוכח דטהור הוא כיון שי"ל קרנים ע"כ גם טלפים י"ל ויצא מכלל טמאה אלא שיש להסתפק בחזיר. וקרנים מוציאים מספק חזיר כנ"ל. ואף על גב דקי"ל כפי' ריב"ם ולדידיה מתני' דנדה רק כר"ד אתיא. ולפמ"ש מ"א לעיל מתני' דנדה על חיה קאי ומיירי בקרנים משונים כנ"ל. אם כן אי ראם אין לו קרנים משונים אין ראיה ממתני דנדה דטהור הוא. מכל מקום כיון דלר"ת מוכח דטהור הוא ולריב"ם אין ראיה דטמא מסתמא גם ריב"ם מודה דטהור. ובפרט שיש ראיה מהתרגום דטהור הוא: