מחצית השקל על אורח חיים תקפה:ג

(ס"ק ג) ואין כו'. וטוב יותר שיברך השומע וטעמו כ' בת"ה דהא המצוה הוא השמיעה ומה"ט מברכין לשמוע קול שופר וכיון דהתוקע השתא לאו בר חיובא דהא כבר יצא. ומצות השמיעה על השומע למה לא יברך השומע שמחויב בדבר וה"ה כמו שקשר תפלין לחברו בזרועו ובראשו. דמסתמא מברך אותו שקושרים לו ולא הקושר. אלא שאין נוהגים כן עכת"ד ת"ה. ומשהחיינו לא כתב כלום. ר"ל דהת"ה לא גילה דעתו מי הראוי לברך שהחיינו וגם איך המנהג. והרמב"ם ז"ל כתב פי"א מהל' ברכות. א' העושה מצוה לעצמו או לאחרים מברך קודם עשייתם אקב"ו לעשות. אבל א"ל שהחיינו אלא על מצוה שעשה לעצמו:

אך הרב"י שכ' ע"ד הרמב"ם הנ"ל וז"ל מ"כ נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואחר כך תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו. וכתב הרב"י נראה שזה כדעת ת"ה דבסמוך. ואין נוהגים כך עכ"ל. נראה שהבין הרב"י דדין שהחיינו לרמב"ם שוה לברכת השופר לת"ה. דכמו דברכת שופר לת"ה מן הדין יברך שומע ואעפ"כ אין המנהג כן. ה"ה שהחיינו לרמב"ם דמן הדין שומע מברך. מ"מ אין המנהג כן דומיא דברכת שופר:

ועפ"ז כתב רמ"א ההגה. ר"ל עפ"י דברי הרב"י כתב רמ"א לנהוג שהתוקע יברך שתי הברכות. ונ"ל שמנהג זה הוא לאנשים שאין יודעים כצ"ל אבל נשים מבואר לקמן סי' תקפ"ט סעיף וי"ו דאם יצא ותוקע לנשים לא יברך להם:

יברך לעצמו ויוצא אליבא דכ"ע. וודאי ברכות שהחיינו א"ש אי מברך לעצמו יוצא לכ"ע. דהא ברמב"ם מבואר להדיא דכ"ה הדין. והת"ה לא גילה דעתו בשהחיינו כנ"ל. אבל בברכת שופר אי מברך לעצמו. ניהו דלת"ה א"ש דהא כתב שכן הוא מצד הדין. אבל להרמבים הדין שהתוקע יברך. ולזה כתב מ"א וכ"כ בכ"ה. ור"ל דלפ"ד כ"ה א"ש דגם לרמב"ם יש לשומע לברך גם ברכת שופר. שכתב דהרמב"ם מיירי דוקא במל ב"ח כו' דהא טעמא בעי למה לרמב"ם ברכת המצוה יברך העושה. ושהחיינו יברך מי שנעשה בשבילו. אע"כ מיירי דוקא במל ב"ח או עושה סכה לחברו וכדומה דהמצוה שנעשית עתה היא העשיה. א"כ העושה דהיינו המל או העושה הסכה ראוי לברך. אבל אבי הבן או בעל הסכה איך יברך והוא אינו עושה כלום במצוה אבל שהחיינו לא יברך העושה. דעכ"פ הוא אינו מקיים עיקר המצוה דהא לאו בר חיובא הוא בזה ולא שייך לומר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שזכה לקיים המצוה ויותר ראוי שאבי הבן או בעל הסכה יברך שהחיינו. ואפילו שהעושה והמל אם ירצו לברך שהחיינו בתורת שליחות שנעשה שלוחו של אבי הבן ובעל הסכה. ג"כ אינו רשאי דניהו דאבי הבן ובעל הסכה. מברכים שהחיינו. מ"מ לא נקראו בעלים גמורים כיון שאין עושים כלום במצוה לכן לא אלים כחייהו לעשותו שליח. אבל בתקיעת שופר דהמצוה בשמיעה. א"כ אם אחר תוקע ושמע השומע. א"כ השומע מקיים המצוה מודה הרמב"ם דהשומע מברך שתי הברכות הן ברכת השופר הן שהחיינו וגם יכול לעשות שליח להעושה שהעושה יברך השתי ברכות כיון שהם בעלים גמורים ואלים כחייהו לעשות שליח. עכת"ד כ"ה כפי שראיתי שהיה ספר כ"ה עפ"י מקרה ת"י לפי שעה. וא"כ א"ש דברי מ"א דעדיף טפי שיברך השומע השתי ברכות ויוצא אליבא דכ"ע דלת"ה מעיקר הדין יש לשומע לברך ברכת שופר ובשהחיינו לא דיבר כלום ומסתמא מודה להרמב"ם דמעיקר הדין יש לשומע לברך שהחיינו ולהרמב"ם מן הדין מודה בשופר דהשומע יכול לברך השתי ברכות כמ"ש כ"ה כנ"ל. ואע"פ שאם התוקע מברך שתיהם ג"כ יוצא כמ"ש כ' ה. מ"מ הלא מצוה בו יותר מבשלוחו:

אם ספק כו' ביום א' כו' דביום א' דהתקיעה דאורייתא והוי ספק תורה לחומרא וצריך לתקוע. משא"כ הברכות כיון דאין הברכות מעכבית ספק ברכות להקל אבל ביום שני דגם התקיעה דרבנן דהא בקיאים ויודעים דיומא קמא עיקר לכן ספקו להקל וא"צ לתקוע:

עבי"ד סי' כ"ח ולעיל סי' ס"ז. ר"ל דבי"ד סי' כ"ח מבואר כמ"ש דביום א' ניהו דחייב לתקוע מספק אבל לא יברך שכתב שם שכוי כיון שהוא ספק חיה צריך לכסות מספק דהוי ספק תורה. ומ"מ אין לברך על הכיסוי. אבל לעיל סי' ס"ז משמע לכאורה להיפך שכתב ספק אם קרא ק"ש דהוי ספק תורה צריך לקרות ק"ש מספק. וגם הברכה יברך מספק. אף על גב דהברכות הן דרבנן. כבר כתב מ"א לעיל סי' ס"ז בשם הרשב"א דשאני ברכות ק"ש דמעיקרא הכי תיקנו. כל זמן שיקרא ק"ש אפילו מספק יברך גם הברכות. אבל הפר"ח חולק. וחילק דדוקא אם הספק אם גברא בר חיובא. כמו גבי כוי דאפשר דהיא בהמה וגברא לאו בר חיובא לכסות דמו. אין לברך מספק משא"כ גבי ק"ש דוודאי גברא בר חיובא אלא שהספק שמא כבר נפטר שכבר קרא. כה"ג צריך גם לברך מספק. ולפ"ז כתב דגם בשופר יברך ביום ראשון מספק ע' שם: