מחצית השקל על אורח חיים תקסב:יא

(ס"ק יא) הוי כו' ע' בי"ד ס"ס רנ"ח שהביא רמ"א מחלוקת אם הרהר בלב לתת צדקה אי מחויב ליתן. והסכים כמ"ד דחייב והוא דעת ר"ת דלענין צדקה הרהור כדיבור. וגם סבירא ליה דתענית דין צדקה יש לו בזה אבל אם היה רק בדעתו כו' דלפעמים אדם מתחרט על דעתו לכן בעינן קבלה גמורה. ועיין בט"ז:

וכ"מ בי"ד סי' רי"ד שכ' מי שהוא רגיל להתענות תעניות שלפני ר"ה כו' ורצה לחזור בו כו' צריך שלשה שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפי' פ"א כו' עד כאן לשונו. הרי מה שהיה דעתו לנהוג כן לעולם גרידא לא מהני. אלא בצירוף שנהג כן פ"א. וצ"ל אפילו היכי דהוי קבלה גמורה דמהני. מכל מקום לא מהני שיתחייב כן לעולם. דלגבי שנים הבאות לא מיקרי קבלה גמורה אא"כ נהג כן פ"א:

וכן כתב סימן תקנ"ג סעיף א' בהגה כצ"ל רצה לומר מה שכתב אם הפסיק לאכול בערב ט' באב וקיבל בלב שלא לאכול יותר אינה קבלה אלא צריך להוציא בשפתיו עד כאן לשונו. והא הכא מסיק דקבלה בלב הוי קבלה. אע"כ דלעיל בסי' תקנ"ג מיירי דלא היתה קבלה גמורה. ומה שסיים רמ"א שם אא"כ הוציא בשפתיו. ל"ד אלא ה"ה היכי דהוי קבלה גמורה בלב. אלא מלתא פסיקת' נקט. אכן בדברי מ"א לעיל סי' תקנ"ג ס"ק ב' לא משמע כן שכ' וז"ל והב"ח כ' דהוי קבלה לכן טוב להתנות כו' עכ"ל. וא"א דלעיל מיירי דלא היתה קבלה גמורה הא גם הב"ח מודה דלא הוי קבלה: