מחצית השקל על אורח חיים תקנא:ז

(ס"ק ז) של שמחה. קאי גם אמו"מ כו' הרב"י כ"כ מדחזינן דאין העולם נזהרים למעט במו"מ ע"כ ס"ל כי"מ שהביאו התו' דמפרשים דגם מו"מ אינו אסור אלא של שמחה אבל ט"ז ס"ק א' דחה זה. דהא חזי' דגם במו"מ של שמחה דהיינו צורכי חופה אין נמנעים ועוד דהא התו' כתבו אהאי פי' דלא נהירא ליה וז"ל דלא אסור אלא סעודה עצמה עכ"ל ור"ל א"א דאין מו"מ אסור כ"א של שמחה. אם כן למה אסרי' צורכי חופה דגם זה ל"מ שמחה כ"א סעודת נשואין לכן כ' ט"ז דמן הדין באמת כל ריבוי מו"מ אסור כ"א כדי פרנסתו. אבל לדידן שיש עלינו מס המלך והשרים נכנס הכל בכלל כדי פרנסתו ומה"ט אף דמדינ' דגמ' אסור להלות לגוי ברבית כ"א כדי חייו דחיישינן שמא ילמד ממעשיו ואפ"ה כתבו התוס' בזמן הזה הכל מותר מטעם הנ"ל:

צריך התרה. כ"כ הרב"י ע"ש:

עבי"ד סי' רי"ד:

ר"ל דמבואר דחומר' שנהגו מצד טעות א"צ התרה. אבל דבר שיודעים שמותר והחמירו מצד סייג צריך התרה. ובב"י משמע דהם נוהגין כן מצד טעות דמפרשים דכמו שכתבו התוספות דממעטים בשמחה דר"ל שאין שמחים כלל ה"ה דממעטינן במו"מ ר"ל דאין נושאים ונותנים כלל וכתב שאין פירוש זה אמת א"כ מנהגם בטעות ולא הוי צריך התרה ואעפ"כ כתב הרב"י דצריכים התרה. צ"ל אף שכתב הרב"י ללמד עליהן זכות דמפרשים דמדינא כל מו"מ אסור דומי' דשמחה מ"מ אפשר לומר דגם הם ידעו האמת שאין הפי' כן אלא שהחמירו על עצמם לאסור על עצמם כל מו"מ לכך מספק צריך התרה אם לא שנאמר דהרב"י ס"ל כי"א שהביא שם בי"ד דמנהג טעות צריך התרה. וא"כ לפי' מה דהביא שם ביו"ד דעה ראשונה שהיה כל פעם עיקר להרב"י כידוע דרכו. שמנהג טעות א"צ התרה. ורמ"א כ' שם שכן המנהג לא הי' צריך כאן התרה והוא דוחק:

בכל מו"מ. כ"א כדי פרנסתו כנ"ל:

ובסי' תקנ"ד ס"ס כ"ב כצ"ל שכתב הרב"י במקום שנהגו שלא לעשות כו' שאפי' משנכנס אב ממעטים מלישא וליתן עכ"ל ע"כ צ"ל כל מו"מ דהא התם לאו במידי דשמחה מיירי:

כתב הב"י בשם הר"ן והוא חולק על ש"ע שהוא דעת הרמב"ם ועיין בב"י: