מחצית השקל על אורח חיים תקנא:כג

(ס"ק כג) ויש כו' דעת הרב"י כו' ניהו דאנו מחמירים גם בלבישה מר"ח ואילך. אבל הרב"י כ' בסעיף זה לענין תיקון ויש להחמיר בזה מר"ח. אבל בסעיף שלפני זה דמיירי בלבישה אוסר דוקא בשבת שחל בו ט"ב ולא כ' שיש להחמיר מר"ח:

אפי' עושה לאחרים כו' דהא אין הטעם משום שמחה:

אפי' עושה למכור כו' כדמוכח מדין טווית חוטין שכתב אח"ז:

אבל לטוות חוטין מותר כו' ז"ל ת"ה הנשי' הטוות חוטין כדי לתפור בהן בגדים ומחייתם ממלאכה זו (הרי דעושים למכור ואפ"ה הוצרך לבקש טעם להתיר) נראה דשרי לטוות בשבת זו. דהך נמי לא דמי לתיקון השתי שהוא בתחיל' אריג' הבגדי' ואיכא שמחה בדבר משא"כ בחוטי התפירה עכ"ל ומלשון זה משמע דלא התיר כ"א טווית חוטי' לתפיר' אבל חוטין הנצרכים לשתי גם הטויה אסורה. וכ"מ לשון הט"ז אבל מלשון מ"א שהתיר סתם טוויית חוטין משמע דכל טוויית חוטין אפי' לצורך שתי מותר. ולא אסור כ"א לסדר ולערוך החוטין על כלי האריגה וכמ"ש ר"מ רבקש. ואע"ג דמלשון ת"ה משמע דלא התיר רק חוטי תפירה י"ל דבזמן הש"ע היה חילוק בין חוטי שתי לחוטי ערב בצמר. דחוטי שתי היו דקין. וחוטי ערב היו עבים וגסים כמבואר בנגעיס פ' י"א משנה ה' לכך היה טוויית חוטי שתי אסורים לפי שהיו נקראים שתי ולכך לא התיר כ"א חוטי תפירה. וה"ה דחוטי ערב מותרים דשוין הן. אלא דלא היה אפשר לבעל ת"ה לסתום להתיר טוויית החוטין דהא חוטי שתי אסורים מה שא"כ בזמן הזה דחוטי שתי וערב שוין הם בעוביין. ומה"ט אין נקראים בשם שתי כ"א בשם חוטין סתם א"כ כל טוויית חוטין מותרים כנלע"ד: