מחצית השקל על אורח חיים תקכז:כב

(ס"ק כב) אסור כו' כיון שא' י לבשל לעצמו כו' ר"ל כמו שאסור לבשל לאחרים בשבת כיון שא"י לבשל לעצמו. ה"ה לצורך אותו יום שהוא י"ט ג"כ אסור לבשל לאחרים כיון שאסור לבשל לעצמו לצורך היום כיון דהוא מתענה ואין לו צורך בו. כן אסור לבשל לאחרים אפי' לבו ביום:

ואין להתיר כו' כגון לאפות כו'. ר"ל הא דתנן בפסחים דף מ"ו כיצד מפרישים חלה בטומאה בי"ט של פסח דהיינו שהעיסה טמאה. וא"כ החלה ממנה אסורה באכילה אפי' לכהן ס"ל לר"א דלא יקרא עליה שם חלה עד שתאפה דאי יקרא עליה שם חלה לא יהיה שרי לאפותה דהא אסורה לכל והוי האפיה שלא לצורך ואם יניחנ' עיסה תחמיץ ויעבור על ב"י ור' יהושע ס"ל דקורא לה שם ולא יאפנה. ואפילו תחמיץ אין בכך כלום דהא לאו חמץ דידיה הוא אלא של כהן ומסיק הש"ס מ"ט דר"א הא שפיר קאמר ר"י. ומשני דר"א ס"ל דעובר בב"י על החלה כיון דאי בעי מתשל עלה והדרא לטבלה. והקשו רש"י ותוס' אם כן ה"ל לקרות עליה שם ולאפותה. אע"ג דחלה טמאה אסור'. מ"מ רשאי לאפותה משום דא"ב מתשל עלה. ויפריש חלה אחרת אם כן חלה הראשונה חזי' ליה. ותי' כיון דאפשר לתקן בלי הואיל והיינו שלא יקרא עליה שם למה נסמוך על הואיל. וגם באופה מי"ט לחול ק"ל כרבה דאינו לוקה משום הואיל ואי מקלעי ליה אורחים כו':

מי שמתענה בר"ה כו' ל"ד ר"ה ה"ה שאר י"ט. אלא נקט ר"ה אורחא דמלתא דהרבה ב"א שדרכם להתענות בר"ה וכמ"ש סי' תקצ"ז:

דבזה מודה כו' ר"ל דבפסחים דף ס"ח ע"ב פליגי ר"א ור"י בקרא דפעם אחד כתיב עצרת תהיה לכם. ופעם אחד עצרת לה'. וסבר ר"א או כלו לה' דהיינו שילמוד כל היום או עבודת ד' אחרת. או כלו לכם. ור"י ס"ל דבעינן חציו לה' וחציו לכם וקי"ל כר"י. וא"כ בנדון זה שמתענה דא"י לקיים חציו לכם מודה ר"י דבעינן כלו לה'. וא"כ אינו רשאי לבשל לאחרים דהא באותה שעה מבטל מעבודת ה':

ולפי מ"ש כו' לא שרי לכתחלה כו' ר"ל א"כ לפ"ז א"צ לחלוקו של מהרי"ו בין היאיל דהכא ובין הואיל דחלה ודאופה מי"ט לחול כיון דאין לסמוך לכתחלה על הואיל כיון דמ"מ אסור' דרבנן איכא:

ומשמע מזה דאפי' משרתת (או אשה שיש לה בעל) דלא שייך גבה טעם השני כיון שצריכה לעסוק כל היום בעבודת ה'. אינה רשאי לבטל מעבודת ה' ולבשל לאחרים דהא המשרתת והאשה רשות אחרים עליה לעשות להם מלאכתן ולא ברצונה תלי' מלתא. מ"מ אסור' לבשל לבעה"ב שלה או אשה לבעלה משום טעם ראשון שכתב מהרי"ו:

שלא כמ"ש הלבוש סי' תקצ"ז להתיר למשרת' המתענה מטעם הנ"ל ועמ"ש שם:

ובי"ט שחל ע"ש כו' אפי' לצורך עצמו אפי' הניח ע"ת. דהא על הע"ת גרידא לא היינו סומכים להתיר איסור דאורייתא לבשל מי"ט לשבת. אלא כיון דמטעם אי מקלעי ליה אורחים ליכא רק איסור דרבנן סמכינן על ע"ת וכמ"ש ר"ס זה. ולגבי המתענה ל"ל הואיל ואי מקלעי כו' דהא אפי' מקלעי ליה אורחים אסור לבשל בשבילם כמ"ש מהרי"ו. וא"כ לגבי דידיה מן התורה אסור לבשל מי"ט לשבת ועל ע"ת גריד' לא סמכינן להתיר איסור תורה:

ומ"מ אחרים כו' מדסתם משמע אפי' אין מקנה קמחו לאחרים מ"מ שרי אף ע"ג דבעלמא ק"ל דגם קמחו נאסר ואין אחרים רשאי לאפות או לבשל לו מקמחו אלא צריך להקנות להם היינו דוקא אם לא הניח ע"ת קנסוהו דגם קמחו נאסר. משא"כ זה המתענה ניהו דהוא נאסר אבל קמחו לא נאסר דהא הניח ע"ת אלא שדבר אחר גרם לו שהוא נאסר דהיינו התענית מ"מ קמחו נשאר בהתירו: