מחצית השקל על אורח חיים תקכו:יט

(ס"ק יט) בחזקת כו' דהתם חי הוא ומוקמינן בחזקת חי כיון דגמרו שערו וצפורניו משא"כ כשמת דאיתרע חזקתיה הואיל ומת תוך ל' והוי ספק נפל:

דמהלינן מכח ממ"נ. ר"ל אי בר קיימת הוא שפיר מהיל ואי לאו בר קיימא ה"ה כמת והוי כמחתך בשר בעלמא ולא עביד חבורה. וניהו דנא קי"ל כדברי התוס' הנ"ל דשם אי' בגמ' אהא דמוכח מדברי רשב"ג דכל זמן שלא שהה ל' יום ה"ה ספק נפל ופריך א"כ היכי מהלינן תינוק שחל יום ח' בשבת הא הוי ספק נפל ומשני דמהליני' ממ"נ כנ"ל. דא"כ אפי' לא גמרו שערו וצפורניו היה מותר למוהלו וכן דעת הטור באמת אבל מדברי הרי"ף ורא"ש ורמב"ם דבלא גמר כו' אין מוהלין אותו וכ' הרב"י בסי' של"א וכ"כ בי"ד דס"ל דעד כאן לא הוצרך הש"ס לומר דמהלינין ממ"נ אלא לפי ס"ד דהש"ס בשבת(ולכן הוצרך ג"כ לדחוק ולאוקמי בריית' אחת כר"א דלא כהלכתא) אבל לפי מסקנת הש"ס ביבמות לא סמכינן על האי ממ"נ דאפ"ת דהוי מחתך בבשר מ"מ איסור דרבנן איכא ולא התירו איסור דרבנן אם לא נגמרו כו' שקרוב לודאי דלאו בר קיימא אלא מה"ט מהלינין בנגמרו שערו וצפורניו כדמסקינן שם ביבמות כיון דנגמרו שערו וצפרניו ה"ה בחזקת חי. ולכן אין לדמות הקבורה למילה דבמילה עיקר הטעם משום ממ"נ אלא כיון דאיכא איסורא דרבנן ואי לא נגמרו שער וצפורניו דקרוב לודאי שאינו בן קיימא לא סמכינן להתי' איסור דרבנן. משא"כ בנגמרו ש"ו דהוא קרוב שהיה בן קיימא סומכים על ממ"נ להתיר איסור דרבנן משא"כ הכא דליכא ממ"נ ואיכא איסור תורה לא סמכינן על מה שנגמרו ש"ו ועל הרוב דרוב נשים יולדת בן קיימא: