מחצית השקל על אורח חיים תקיז:ב

(ס"ק ב) קמח כו' וי"ל דאין רגילים כו' ר"ל אע"ג דאין מוקצי' כיון דראויים לכוס או לעשות קליות מ"מ כיון דאין רגילים כו' אסור לשלחן. דאין בזה שמחה. כיון דאינו ראוי ליהנות מהן כדרכן:

ונ"ל דאפילי שיפון ושעורים כו' אע"ג דלענין ברכה כו' בשעורי' מבואר להדיא בסי' ר"ח דאינו מברך עליהן חיין כ"א שהכל. אבל שיפון לא הוזכר שם וצ"ל דמ"א מסבר' ס"ל דשיפון דינו לענין ברכה כשעורים דהוא מין שעורים:

כמ"ש סי' ר"ח דהכוסס חטין חיים מברך לפניו בפה"א. וכוסס שעורין מברך לפניו שהכל דאין ראויים לאכלן חיין כ"א ע"י הדחק:

דחזי לכוס כ"ש הני והקשו אחרונים ל"ל ה"ט ת"ל דשעורים הם מאכל בהמה ומאכל בהמה מותר לטלטל ולא הוי מוקצה. וי"ל דהא מבואר לעיל סי' ש"ח סעיף ל"א במ"א ס"ק נ"ו בשר חי קשה דל"ח לאומצא הוי מוקצה אע"ג דיכול להשליכו לכלבים. מ"מ כיון דבמוצאי שבת יהי' חזי לעצמו ע"י בישול. אין דעתו להשליכו לכלבים והוי מוקצה וכ"מ כה"ג גבי אפרוח וכן בר"ס תקט"י. ואם כן הכא בשעורין ושיפון אם טחנן ועשה מהן פת איגלאי מילתא דלא היה דעתו ליתן לבהמה. ואי לאו דראויין חיין לאדם הוי מוקצה אע"ג דחזיין לבהמה כנ"ל:

דהא גמרו בידי אדם. ר"ל דהא הם של גוי והגוי אפשר לו לטחנן ולאפותן בי"ט וכה"ג לא הוי מוקצה. ועיין במ"א סי' שכ"ה ס"ק י' וי"א בזה:

די"א דקמח מוקצה. ומה"ט כ' הרב"י שם בש"ע דאין ליקח פת מגוי בשבת כ"א בשעת הדחק. א"כ למה סתם הרב"י פה להתיר ולא הביא דעת החולקים:

לא ס"ל ה"ט ר"ל משום מוקצה:

אלא חשש בסי' שכ"ה שלא בשעת הדחק לדעת המחמירים מטעם אחר ומשום שמא יאמר לגוי כו'. ע"ש במ"א ס"ק ט'. ואע"ג דבסי' שכ"ה בחבורו על הטור משמע דס"ל הטעם משום מוקצה כו'. מ"מ י"ל בש"ע חזר בו. ובחנוני ל"ג. ר"ל דוקא בסי' שכ"ה דמיירי שקונה מגוי שאפה לעצמו א"ל שמא יאמר לו (ואי משום פת גוי דאסור ע"ש בט"ז שכתב דמיירי שעשאו למכור) משו"ה גזרינן שיאמר לו שיאפה לו לישראל. משא"כ הכא דמיירי בחנוני דאין דרכו לאפות בעצמו אלא קונה מנחתום ל"ל שמא יאמר לו. ולהא לא חיישי' שיאמר לגוי אחר: